גל נבו. צילום: פרטי

טיפול עוטף

גל נבו הוא עובד סוציאלי ומטפל רגשי שעובד בשדרות. בשיתוף עם השירות הפסיכולוגי החינוכי בעיר הוא ביים סרט שבו מספר פסיכולוגים חינוכיים מתיישבים מול המצלמה ונשאלים שאלות בסגנון "סליחה על השאלה", כשהתוצאה היא סרט קצר אך מרתק שנוגע בשאלות הכי מתבקשות על המצב הביטחוני באזור ועל המשמעות של להיות מטפל ופסיכולוג באזור מוכה טרור.

המצב הביטחוני בעיר אינו זר לאף אחד ונדמה שאין אדם שלא חווה את המציאות על בשרו בדרך כזאת או אחרת. לא אחת דובר על הפגיעות שמביאות איתן הרקטות ועל הנזק הנפשי אותן הן גורמות. כאן נכנסים לתמונה מטפלים רגשיים ופסיכולוגים חינוכיים שמשתדלים להעניק את הטיפול הכי נכון ועוטף לכל מקרה שמגיע לפתחם.

גל נבו הוא עובד סוציאלי בהכשרתו ומטפל רגשי בעזרת צילום. הוא נתקל באינספור מקרים בהם היה צריך לטפל בילדים ממגוון גילאים ועם מגוון בעיות שנוסעות מירי הרקטות הבלתי פוסק על העיר. מתוקף תפקידו ובשיתוף המערך הפסיכולוגי החינוכי בעיר, הם אלה שנותנים את המענה לבעיות, אך האם פעם שאלתם את עצמכם איך מרגישים הפסיכולוגים בעיר? האם הם בעצמם צריכים טיפול פסיכולוגי עקב הקשיים הלגיטימיים שהם חווים בעבודתם ומתוקף המקצוע אותו בחרו לעצמם? גל נבו החליט לקחת את זה צעד אחד קדימה ויצר סרט מעורר השראה בסגנון "סליחה על השאלה" בו הושיב מול המצלמה מגוון פסיכולוגים חינוכיים שעובדים בעיר, ואלה ענו על השאלות הכי בוערות שנוגעות למקצוע אותו בחרו, בשילוב עם המציאות הביטחונית.

טיפול רגשי באמצעות צילום הוא תחום יחסית חדש, שקיים 20 שנה בארץ וצובר תאוצה גדולה מאוד לנוכח המציאות הביטחונית המורכבת בישראל בכלל והאתגרים הביטחוניים איתם מתמודדים ביישובי הדרום ובשדרות בפרט. "חלק גדול מהטיפול הוא היכולת להבין שיש לך למי לספר את מה שעובר עלייך, אומר נבו. במקרה שלי אני יוצא עם המטופל לצלם ובאמצעות זה הוא יכול לנסות לבטא את מה שעובר עליו. כמובן שמעבר לצילום יש גם הרבה שיחות שמאפשרות למטופל להוציא את החרדות, לשתף ולהבין שיש מי שמקשיב לדברים. אני נותן להם כלים להתמודד עם המצב באמצעות הצילום".

נבו לא גר בשדרות אבל חי את המציאות בעיר בכל רגע, מרגיש את התושבים, מודע למצוקות וכואב את הכאב האמיתי שקיים פה כבר כעשרים שנה. יחד איתו נמצא מערך שלם של פסיכולוגים חינוכיים שחווים גם הם את התושבים שמגיעים לפתחם. דרך הטיפול באמצעות הצילום הוא מנסה להעניק את תחושת הביטחון והחוזק לה זקוקים כל כך ילדי המקום."אני מאוד מחובר למקום וקשור אליו ולמדתי פה בישיבת ההסדר. גם כשיש סבבי הסלמה אני משתדל להגיע לתלמידים הביתה אם בתי הספר נסגרים והם נזקקים לכך ואני מרגיש שזו שליחות. אני אמנם לא גר פה אבל אני מודע לכך טיל שנוחת ולכל הסלמה שמתרחשת, אני לגמרי לוקח את העבודה איתי הביתה וקשה לי להתנתק" סיפר.

יש שוני בין להיות מטפל רגשי בדרום לבין המרכז?

אני יכול לדבר על זה מנקודת מבטי האישית. בגדול יש שוני מהותי בשדרות ובאזור קיים מצב ייחודי שנקרא "מצב לחץ מתמשך" שקורה כבר עשרים שנה ברצף, וזה קיים במקומות בודדים בעולם.זה כל כך ייחודי שאני יכול לומר לך שעל סמך התובנות והטיפולים שנעשים פה בארץ מבססים את המחקרים בחו"ל. פה אנשים פונים לטיפול בגלל לחץ מתמשך בניגוד למרכז למשל שהרוב פונים לטיפול בגלל טראומה רגעית, אובדן וכו'. התפקיד של הפסיכולוגים והמטפל הרגשי הוא הרבה יותר מורכב כי יש את הגורם הלחץ שזה הקסאמים,  והוא קיים באופן תמידי ללא הפסקה. זה קצת סותר כי הטיפול נועד להרגיע אותך, במקום שהכי אי אפשר להירגע. זה משהו שהוא ייחודי לדרום ואין בשום מקום אחר בארץ".

 

נבו בעת צילום. צילום: פרטי

הטיפול הרגשי שבו מתמקד נבו שם דגש בבני נוער ובחוויות האישיות שלהם עקב המצב הביטחוני אך אי אפשר לטענת נבו להפריד את ההורים ממנו. "הטיפול יכול לבוא במקביל גם להורה וגם לילד ובכל, ובכל מקרה ההורה חייב להיות מעורב בטיפול. פתרון של בעיות, בייחוד בשדרות, נמצא בבית כי הבית הוא מקור הכוח של האדם בעיני. כשההורה לא מעורב בטיפול, הסיכוי לעזור לילד יחסית קטן. ההורים מקבלים הדרכת הורים שממנה הם יוצאים עם כלים איך לעזור לילד. לפעמים מדובר בבעיה משפחתית ואז הדגש הוא על כל המשפחה ולא רק על הילד. מעורבות ההורה היא המפתח להצלחה".

יש הבדל בין ההשפעה של המצב על ההורה לבין ההשפעה על הילד?

"עליהם זה יכול להשפיע במובנים אחרים. למשל על הורים שיהיה להם יותר קשה לטפל בילדים שלהם ולדאוג להם בחיים השותפים. זו מציאות ביטחונית שמזמנת כל הזמן אין ספור אתגרים ועומס נפשי. מצד שני יש פה בני נוער עם כוחות אדירים. הם מאוד ערכיים ויש להם יכולת לראות אחד את השני, להתנדב ולתת מעצמם. יש פה קהילתיות חזקה מאוד, התגייסות אחד כלפי השני, אהבה וסולידריות גדולה. אנשים פה לומדים להתרגל ללחצים, לסבול אותם ולא להישבר ולצער כולנו אי אפשר ללמוד את זה בשום מקום אחר".

"גם הפסיכולוגים צריכים טיפול"

הסרט שיצר נבו ביחד עם פסיכולוגים חינוכיים משדרות הוא פרויקט שנעשה בהתנדבות ונולד מתוך ההבנה שהמטפלים הרגשיים והפסיכולוגים החינוכיים צריכים גם לדבר על מה שעובר עליהם. היה רצון להציג את המציאות אותה חווים הפסיכולוגים, שהיא לא שונה לפעמים ממה שחווים המטופלים. "גם הם צריכים תמיכה, גם הם הורים לפני שהם פסיכולוגים. יש פה מציאות לא נורמלית שלא ברור מתי היא תסתיים אם בכלל וברור שגם הם מקבלים טיפול", מספר נבו.

כאמור, הסרט מורכב משאלות ישירות שנשאלים הפסיכולוגים, גם על המצב הביטחוני וגם על העבודה עצמה. כבר בתחילת הסרט מגיעה השאלה המתבקשת "תפס אותך צבע אדום"? באופן מיידי כל הפסיכולוגים צחקו, כאילו שהם מבקשים לתאר עד כמה זאת שאלה ברורה עם תשובה מובנת מאליה. "ברור" הם עונים, וכל אחד מספר איפה זה תפס אותו, וברור שיש מגוון של מקומות כאלה.

מטרת הסרט מבחינת נבו היא בעיקר להשמיע את הקול של הפסיכולוגים אבל בעיקר את סיפורם של התושבים. "זה סרט שהוא כמו לפתוח פצע. אנחנו שנים גרים במקום הזה ומגיע לנו שידעו מה עובר עלינו כמטפלים ואיך אנחנו רואים את המציאות הזאת. אומרים לנו "בואו תטפלו וזהו". אנחנו לא אנשים שבאים לרפא מציאות שהיא שבורה, שתקנו מספיק זמן וזהו, הסרט הזה הוא הקול שלנו".

ואיך אפשר שלא לדבר על הפחד. מילת המפתח בכל המציאות הביטחונית הבלתי נתפסת באזור. כשנשאלה השאלה האם הם מפחדים, פתאום ניתן להבין שגם הם "בני אדם" ולפעמים גם זה שמחזק, צריך שיחזקו אותו. "אני סופר מפחד, אני דרוך כמו קפיץ" מספר פסיכולוג שמופיע בסרט. "השניות הראשונות זה הפחד והאימה, מה עושים עכשיו?" מוסיפה פסיכולוגית נוספת.

הסרט עורר תגובות עולמיות אחרי שתורגם גם לאנגלית וצבר צפיות רבות. זאת אולי הפעם הראשונה שמישהו בוחר להשמיע את קולם של מי שנמצאים בחזית הטיפולית של המצב הביטחוני, וזהו ללא ספק סרט שגורם להזדהות אך גם לחוסר נוחות לפרקים, כשמבינים איך זה מרגיש להיות זה שצריך בכל מצב להראות שהכל בסדר והכל תחת שליטה, גם כשהמצב לא קרוב להיות כזה.

לדברי הפסיכולוגים בסרט, הקושי הגדול נובע מהתחושה העמוקה כי המצב יישאר כפי שהוא, שכולם הורגלו שבדרום חוטפים טילים ושהם נשכחו במרוץ השנים. "הקושי הכי גדול בעיני זה שהתושבים בעוטף סופגים את הטילים ומקבלים מכות ביטחוניות אבל מצד שני הממשלה כאילו מתכחשת לדבר הזה ולא מטפלת בזה לעומק כפי שמצופה. אף אחד לא מכיר במכות האלה", היטיב לתאר נבו.

בהמשך הם נשאלים מתי קשה להם. לכאורה, שאלה פשוטה. בסרט רואים שהשאלה הזאת מעוררת בהם קושי מסוים והם לא ענו עליה כלאחר יד. "בעיקר אחרי סבבים כשאתה חוזר שוב למערכות ואתה רואה שהכל מתפרק. אחרי סבבים אתה מרגיש כמו בלון שיצא ממנו האוויר. אנחנו חיים בעולם אחר שמחוץ למעגל הזה יש מדינה אחרת. איך מאפשרים לדבר הזה לקרות? אנחנו מתנהלים במציאות מופרעת" סיפרו.

וכשמדברים על טיפול וריפוי, צריך גם לשאול את השאלה מה עוזר להם להתמודד עם המצב בעצמם? "אני נאחז בזה שאני עוזר לאחרים. אני מרגיש שאני עסוק בלתת למישהו אחר. אני מרים מהרצפה ונשאר למעלה" תיאר פסיכולוג. "הידיעה שאני עושה משהו משמעותי זה משהו שנותן מלא כוח וסיפוק" הוסיפה אחת מהן.

אין ספק שצפייה בסרט מעניקה נקודת מבט אחרת ונוספת על "האנשים השקופים", שלא במתכוון לא מקבלים את מירב החשיפה לה הם זקוקים וראויים. "הסרט השיג את מטרתו כי הוא ממחיש לאנשים שלא גרים פה, מה זה אומר לגור פה יש בו משהו מאוד חזק כי בעזרתו אנשים מבינים קצת מה קורה. חוץ מזה, זה מעורר אנשים לפעולה. התגובות הם של הבנה שיש פה סוג של ארץ אחרת, של מציאות שהיא בלתי נסבלת עם מציאות שהיא לא הגיונית" אמר נבו. "אני אוהב את המקום ואת התושבים, אבל אני מחכה ליום שבו אהיה מיותר ומחוסר עבודה. חשוב לי להעביר את המסר לתושבים ולמטופלים שהכוח נמצא אצלנו ושאף אחד לא אשם שהוא חי בתוך המציאות הזאת".

 

צפו בסרטון המלא:

 

לכתבה הבאה:

עצוב: יהודה בארקן נפטר מקורונה

השחקן האגדי שביים, הפיק כתב ושיחק במיטב הסרטים שכולנו גדלנו עליהם, נפטר אמש (ו') מנגיף …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.