תושבים רבים משדרות מגלים כי מספר שנים אחרי שחוו את המציאות הביטחונית הם נאלצים להתמודד עם ההשלכות ונזקקים לטיפולים אולם המדינה לא לוקחת אחריות. המרכז לזכויות חברתיות בשדרות בהובלת עו"ד בקי כהן-קשת החליט לצאת למאבק לתיקון החוק בכנסת
יום שני השבוע, שעות הצהריים המוקדמות ומספר מתנדבות של ארגון מז"ח (מרכזי זכויות חברתיות) מגיעות אל רחבת העירייה ומקימות שם דוכן הסברה. רובן מבוגרות, אחדות חצו כבר את גיל ה-80 ונעזרות במקל הליכה, יש ביניהן גם כאלה שהחיים לא הטיבו עמן ושנאלצות גם הן להתמודד עם בעיות אישיות כאלה ואחרות. אך כל זה לא מונע מהן להיות חלק מהארגון ולהתנדב בו פעמיים בשבוע, רק כדי לתת למען האחר. על הכל מנצחת בנועם ובחיוך עו"ד בקי כהן-קשת, היועצת המשפטית של סניף מז"ח בשדרות. "אני מסתכלת על המתנדבים שלי והלב שלי מתמלא בשמחה וגאווה. יש כל כך הרבה מה ללמוד מהאנשים האלה ואני מנסה לקחת מהם כמה שיותר. יש כאן אנשים מבוגרים מאוד וגם כאלה שחייהם אינם קלים, אבל במקום לשקוע בזקנה ובייאוש הם מגיעים לכאן ומתנדבים בארגון ונותנים לאנשים אחרים את הכוח והעוצמה להתמודד, אני מעריצה אותם ולומדת מהם המון".
נפגעי פעולות איבה שאינם מודעים לזכויותיהם
"אלה אנשים שנפגעו בתחומה של מדינת ישראל, שאמורה להיות אחראית לביטחון תושביה ובמקרה הזה נכשלה. אך לא רק שהיא נכשלה היא גם זונחת את הנפגע ולא נותנת מענה או סיוע, זאת תחושה קשה של נטישה"
המתנדבות פועלות כמו פלוגה צבאית מאורגנת היטב וחדורת מוטיבציה, בידיהן רשימות וכל אחת יודעת בדיוק היכן עליה להתייצב ולאיזה גוף היא אמורה לחלק את אלון הזכויות לנפגעי פעולות איבה, עליו עמל הארגון בשנה האחרונה. "יש לנו בארגון קבוצה ייחודית, שהוקמה רק במטרה לקדם את זכויותיהם של נפגעי פעולות איבה" מסבירה בקי. "תושבי שדרות סובלים הרבה שנים, יש פצועים שעדיין מתמודדים עם נזקים גופניים ויש כאלה שסובלים מנזק נפשי או מפוסט-טראומה ולכן היה חשוב לנו להקים את הקבוצה, דווקא בגלל שהארגון פועל בעיר כמו שדרות. יתרה מזאת, בהרבה מהמקרים גם המוסדות והגופים שפועלים כאן, שאמורים לתת מענה לנפגעים, ברוב הפעמים לא מצויים בחקיקה ואינם מודעים להרבה מאוד דברים. אנחנו כמובן לא מחליפים את 'חוסן', זאת לא מסגרת טיפולית או פסיכולוגית, מדובר על זכויות בלבד".
מה המטרה שלשמה הוקמה הקבוצה?
"כשהגעתי לשדרות הופתעתי לגלות שהמון נפגעים בכלל לא יודעים שיש להם זכויות. אלה שיודעים מכירים רק חלק מהזכויות ואחרים ניסו כמה פעמים להגיש בקשות כאלה ואחרות והותשו בשל הביורוקרטיה. זאת בדיוק הסיבה לשמה הוקמה הקבוצה, לתת לנפגעים את כל המידע הדרוש, להפיץ ברבים את הזכויות שמגיעות להם ולוות אותם בדרך להכרה של הביטוח הלאומי. נוצר כאן מצב אבסורדי שבו התושבים מקבלים את כל האהדה, האהבה והתמיכה רק בעתות הסלמה או מבצע צבאי, אבל כשהגל חולף הם ננטשים. עבדנו על המידעון הזה שנה שלמה, על מנת שיהיה נגיש לכולם וקל להבנה והיום אנחנו מחלקים אותו ברחבי העיר ובמוסדות ומרכזים".
הבעיה המרכזית היא בקרב נפגעי פוסט-טראומה?
"גם, אבל לא רק. הנפגעים הקשים, אלה שחוו פציעות גוף קשות, אכן לרוב מודעים לזכויות שלהם ודואגים לקבל אותן. אבל יש גם את אלה שנפגעו קל ולמרות זאת נאלצים להתמודד עם השלכות הפציעה, גם שנים רבות לאחר מכן וצריך שהם יקבלו את הסיוע שהם זקוקים לו. נפגעי פוסט-טראומה הם אכן החלק הבעייתי בעניין הזה. אני תמיד כועסת על הניסוח במהדורות החדשות 'לא היו נפגעים, מספר אנשים לקו בחרדה'. זאת בדיוק הטעות, היו נפגעים והם נפגעי חרדה ובמקרים רבים הפגיעה הזאת מלווה אותם עוד שנים אחר כך, פוגעת בהם ובתפקוד היומיומי שלהם או צצה לפתע זמן מה לאחר האירוע עצמו. ההתמודדות של פוסט-טראומה יכולה להיות אפילו מורכבת וארוכה הרבה יותר מההתמודדות עם פציעה פיזית, ממנה לעתים מחלימים בצורה מלאה".
"יש המון מה ללמוד מהן". עו"ד כהן-קשת ומתנדבות מז"ח. צילום: אורי גבאי
ואדם שהוא נפגע פוסט-טראומה אינו מוגדר כנפגע פעולות איבה?
"זאת בדיוק הנקודה הקריטית בעניין הזה. יש כאן בעיה של החוק, שההגדרה שלו מפה אוכלוסייה שלמה של נפגעים. על פי החוק נפגע פעולות איבה הוא אדם שיוכיח שעבר אירע איבה, ואירוע בהגדרה הוא משהו שיש לו זמן ומקום מאוד ספציפיים. זאת אומרת שעל מנת לקבל את ההכרה האדם צריך להגיד בדיוק מאיזו רקטה הוא נפגעה, באיזה יום, מקום ושעה היא נחתה. ברור לכל בר דעת שמצבים של פוסט-טראומה הם אחרים לגמרי והרבה פעמים זה קורה בעקבות שחיקה מתמשכת או רצף של אירועים כלומר אין פה זמן, מקום ושעה והאדם גם מגיע לטיפול או להבנה באיחור. כך מוצאים את עצמם מתמודדי נפש ללא הכרה של הביטוח הלאומי".
ומה ההשלכות של זה?
"אני חושבת שזה מתחלק לשניים. ראשית, יש תחושת עלבון גדולה מאוד ואכזבה קשה, שגם היא משפיעה על המצב הנפשי. אלה אנשים שנפגעו בתחומה של מדינת ישראל, שאמורה להיות אחראית לביטחון תושביה ובמקרה הזה נכשלה. אך לא רק שהיא נכשלה היא גם זונחת את הנפגע ולא נותנת מענה או סיוע, זאת תחושה קשה של נטישה. הדבר השני הוא, כמובן, העניין הכלכלי. הנפגעים נאלצים להתמודד עם הרבה מאוד דברים, חלקם מאבדים לגמרי את מקום העבודה ואצל חלקם יש ירידה דרסטית בתפקוד ובמשכורת בהתאם, יש הוצאות רבות על תרופות, טיפולים, נסיעות לבתי חולים, פסיכולוגים ודברים מהסוג הזה. כלומר, מדובר בהוצאות כספיות גדולות ולא כל משפחה יכולה להתמודד עם העול הכלכלי הזה ללא סיוע. יש משפחות שמוציאות סכומים גדולים מאוד מכיסן, יש עמותות שמסייעות אבל זה לא אמור להיות ככה, זכותו של הנפגע לקבל טיפול ראוי".
יש ניסיון מצדכם לשנות את החקיקה?
"כן. הונחה על שולחן הכנסת הצעה לתיקון החוק, פרי יוזמת מז"ח ותושבי שדרות. מי שנתן לנו יד מלווה אותו לכל אורך הדרך הוא ח"כ חיי ילין, תושב אשכול, שמכיר את ההתמודדות מקרוב ומודע היטב לבעיה. נכון לעכשיו הצליח ילין לגייס מספר לא מבוטל של תומכים בתיקן החוק, מכל קצוות הקשת הפוליטית, כי ברור שהדבר הזה חוצה מפלגות והשקפות פוליטית. עד כה זה הישג מרשים, אבל לפנינו עוד דרך ארוכה. ברור לנו שהתיקון לחוק משמעו הוצאה כספית מאוד גדולה והשאלה האם הממשלה תשים את כספה על הנושא הזה. בשלב הבא זה יעלה לועדת השרים לענייני חקיקה ואנחנו נעדכן כשזה יקרה. הציבור מוזמן להצטרף אלינו ולתמוך במאבק הזה".
"זכותו של כל אדם לדעת מה מגיע לו"
"אנחנו מכירים הרבה סיפורים של אנשים שנקלעו למצוקה ובשל הטרטור והביורוקרטיה פשוט וויתרו והרימו ידיים, בדיוק בשביל זה אנחנו כאן כדי שהדברים האלה לא יקרו ואנשים לא יוותרו על הזכויות שלהם ועל הדברים שמגיעים להם"
מז"ח הינו מיזם משותף למכללת ספיר ולתושבי שדרות, אותו מובילה דר' מרב משה-גרדובסקי ראש בית הספר לעבודה סוציאלית בשדרות. היא זאת שהביאה את המודל הזה מקנדה, שהמטרה שלו היא לספק לתושבים מידע על הזכויות שלהם במגוון תחומים ולתמוך בהם בתהליכים בירוקרטיים כאלה ואחרים. מי שתומך ומלווה את אותם תושבים, הם אנשים בדיוק כמוהם, שבאים מאותו מקום מגורים ורקע דומה, תוך סיוע של אנשי מקצוע ומומחים. "זאת, למעשה, עבודה קהילתית, שיוצרת מעגליות בין זכויות וקהילה. ההנחה שעומדת מאחורי זה היא שאנשים שחיים בקושי, בשוליים, בעוני או בפריפריה הם עצמם יודעים מה חסר להם, איפה קשה להם ובה הם צריכים את הסיוע הגדול ביותר ולכן הם אלה שמלווים את הפונים אלינו" מסבירה בקי.
המרכז הראשון של מז"ח הוקם בשדרות בשנת 2011 והוא מופעל מתוך המתנ"ס הישן בעיר ונותן מענה למאות פניות בשנה, בשנה החולפת טיפלו בכ-450 תלונות. אחריו הוקם גם מרכז באופקים ולפני מספר חודשים אחד נוסף בבאר שבע.
כמה מתנדבים יש לכם איזו הכשרה הם עוברים?
"כרגע יש לנו 25 מתנדבים קבועים, שמתחייבים למינימום 5 שעות התנדבות בחודש, כשבפועל הם עושים הרבה-הרבה יותר. מרכז מז"ח פתוח פעמיים בשבוע ונותן מענה לפניות רבות והמתנדים שלנו מסורים מאוד ומגיעים בכל פעם בשמחה ועם רצון עז לסייע. המתנדבים מגיעים אלינו בעיקר מפה לאוזן אבל יש גם כאלה שמגיעים בתור פונים, מתאהבים בעשייה הקהילתית ונשארים לסייע לאחרים, אלה הכי מחממים את הלב ונותנים לנו את החיזוק וההבנה שאנחנו עושים משהו טוב ונכון. על מנת שהמתנדבים יוכלו לתת את הסיוע הטוב ביותר הם עוברים הכשרה במכללת 'ספיר', זה קורס סמסטריאלי שמתקיים אחת לשבוע. הקורס כולל הכרת המודל העבודה עם קהל ונושאים ספציפיים על 'קצה המזלג' כמו הוצאה לפועל וביטוח לאומי. גם כשהם מסיימים את הקורס הם נמצאים כל הזמן בהכשרה מתמשכת, המתנדבים והפעילים הם לב העשייה שלנו, הם נפגשים אחת לשבוע ועוברים הכשרות נוספות, העשרה, פעילויות חווייתיות ועוד דברים מהנים ומגבשים. המתנדבים שלנו מרגישים שמז"ח זה בית, הצלחנו ליצור קהילה של עשייה ותמיכה הדדית".
באילו נושאים פונים אליכם?
"אנחנו פועלים בשני מישורים. הראשון מתמקד בקבלת קהל, תושבים שנתקלים בל סוג של בעיה מוזמנים לפנות אלינו, בהרשמה מראש ואנחנו נותנים את המענה, הסיוע, הלווי והתמיכה. המענה הוא פרטני והפונה מקבל שירות מקצועי ואישי וליווי צמוד מצוות המתנדבים ומאנשי המקצוע. אנחנו מסייעים בהתמודדות עם בירוקרטייה, משרדים ממשלתיים, גופים וחברות ועם כל מקום שבו אנשים חשים שנעשה להם עוול ונפגעו הזכויות שלהם. אני מתוקף תפקידי נותנת את הייעוץ והלווי המשפטי, המתנדבים מסייעים מהפן האישי. הם הרה פעמים מתחברים לסיפור של הנפגע ממקום מאוד אישי, חוויה או אירוע שגם הם חוו. ההזדהות הזאת היא אמתית והיא שנותנת את החיזוק, העוצמה והכוח להתמודד. אנחנו מכירים הרבה סיפורים של אנשים שנקלעו למצוקה ובשל הטרטור והבירוקרטייה פשוט וויתרו והרימו ידיים, בדיוק בשביל זה אנחנו כאן כדי שהדברים האלה לא יקרו ואנשים לא יוותרו על הזכויות שלהם ועל הדברים שמגיעים להם. אני יודעת שמערכת יכולה להתיש, אבל אסור שזה יקרה ואנחנו רוצים לתת לפונים את הכוח להתמודד. הייאוש בה הרבה פעמים מחוסר ידע, אנחנו עדים לתופעה שבה עורכי דין, משפטנים או יועצים כאלה ואחרים מחזיקים את הידע אצלם ומשחררים אותו תמורת כסף, כאן מתחילה הבעיה. התפיסה לפיה אנחנו פועלים היא שידע הוא של כולם, זכותו של כל אחד לדעת מה מגיע לו ובאילו נסיבות והוא לא צריך לשלם על זה כסף ולא חייב להיקלע להליך משפטי ארוך ומייגע. צריך לפזר את הידע הזה ולשתף בו את הציבור וזה מה שאנחנו עושים, תוך לווי אישי, עידוד ותמיכה. חשוב לי שיבינו שאפשר להגיע לתוצאות, זה לא תמיד בשמיים ובכלל לא מסובך ומפחיד כפי שזה אולי נראה לפעמים מהצד.
הדבר השני שאנחנו עוסקים בו הוא סוגיות רוחב, שאנחנו מזהים מפניות אלינו ומטפלים בהן. כך למשל אם מצטברות אצלנו הרבה תלונות על עניין ספציפי אנחנו מבינים שמדובר בבעיה גורפת, שיש למצוא לה פיתרון רחב. לפעמים מדובר פנייה למשרד ממשלתי או בשינוי חקיקה, בעוולה או הפלייה של ציבור שלם. אנחנו מאתרים את הסוגיות האלה, מפעילים את המתנדבים והתושבים, מתארגנים ולומדים את הנושא ומביאים לשינוי המיוחל. זה תהליך ארוך שלוקח זמן, אבל בסופו של דבר תמיד מניב פרי ומשתלם".
תני דוגמא לנושא כזה
"טיפלנו לעומק בכל העניין של תחבורה ציבורית בשדרות, גם בתוך העיר וגם מהעיר אל תחנת הרכבת החדשה. יש לנו את העובד הקהילתי, עמית כיתאין, שהוא זה שהוביל ועדיין מוביל את כל העניין הזה. זה התחיל במספר רב של פניות שהצטברו אצלנו והבנו שלא מדובר בבעיה נקודתית של אוטובוס של איחר או טעות בשיבוץ, משהו לא עבד שם כמו שצריך מבחינה מערכתית. לצורך הפרויקט הזה גייסנו מספר לא מבוטל של תושבים שערכו ממש מחקר שדה. הם התייצבו בתחנות האוטובוס ורשמו שעות הגעה, תיעדו הכל, כמה אנשים עולים, כמה עומדים כי אין מקום, באילו תחנות זמן ההמתנה עולה על הסביר ומהן שעות העומס. זאת הייתה קבוצה קטנה של אנשים שאכפת להם, שהביעו עניין, רצון ונכונות לפעול על מנת לשנות לטובת הקהילה כולה וזה הצליח. קיבלנו את המענה שרצינו ומשרד התחבורה עשה שינוי של ממש בעניין, החל מתדירות של קווים, תגבור בשעות העומס ופיקוח על הזמנים והשינוי מאוד ניכר".
קווי האוטובוס לרכבת זאת גם הצלחה שלכם?
"נכון. נפתחה תחנת רכבת חדשה בעיר, זה טוב ויפה וכולם היו שמחים ומרוצים. עד מהרה התברר שאת התחנה אמנם פתחו, אבל משום מה אף אחד לא נתן את הדעת על זה שאנשים גם צריכים להגיע אליה באיזושהי דרך, התברר שאין קווי אוטובוס משדרות לתחנה. נוצר מצב שרק בעלי רכב או צעירים שרוכבים על אופניים או יכולים ללכת ברגל יכולים להשתמש בנוחות בשירותי הרכבת, הבעיה שיש כאן הרבה כאלה שאין להם לא את זה ולא את זה. הבנו שחייבים לפעול בנושא הזה ולחולל גם כאן שינוי. חברנו לאגודת הסטודנטים ב'ספיר' ופנינו לעיריית שדרות, עשינו קצת רעש, בלאגן והפגנות והתוצאה היא שיש היום את קווי 3 ו-4 שמגיעים לתחנת הרכבת. הזעקה באה מהתושבים, אבל ההצלחה היא תוצאה של שיתוף הפעולה של כולנו. הודות לכך משרד התחבורה הבין את המצוקה, קיבל אותה והחליט לתקצב את הקווים. כמובן שזה ממש לא פשוט כמו זה אולי נשמע, זה תהליך. אנחנו לא מהססים לצאת בביקורת נגד הממסד, אם יש צורך בכך. מנגד, אנחנו כמובן לא מתנגדים לשיתוף פעולה פורה ומניב ואפילו מברכים על כך".
ה"מלחמות" האלה הן הרבה פעמים מתישות ואנשים מתייאשים מראש או נופלים בדרך. מה סוד ההצלחה?
"קודם כל חשוב להאמין ולפעול, לא לשבת בבית, לקטר ולהתמרמר עם בן הזוג, זה בטוח לא יביא לשינוי. חשוב שאנשים ידעו שעוולות ופגיעה הם אינם גזירה משמיים, אפשר לעשות הרבה יותר ממה שהם חושבים, אפשר לשנות. אנחנו לומדים שוב ושוב שכדי להביא לשינוי מספיק שקבוצה של אנשים שאכפת להם תעבוד יחד, תגן על הזכויות שלה ותגיד 'עד כאן'. הסוד הוא להיות החלטיים, לעבוד בצורה מסודרת ולרתום לטובת ההליך גם אנשי מקצוע ובשום אופן לא לוותר, רק כך מגעים להישגים ולשינוי המיוחל ולהישגים מאוד יפים. אפשר תמיד, כמובן, להצטרף אלינו למז"ח. אנחנו תמיד פתוחים לקבל פעילים ומתנדבים, בחודש דצמבר נפתח קורס חדש וזה בדיוק הזמן להירשם, לבוא אלינו, לפעול וגם לשנות".