גלעד טיירי. צילום: אורי גבאי

"הכליה שתרמתי והצילה חיים היא המתנה הכי גדולה שזכיתי להעניק ולקבל"

כשחגג יום הולדת ארבעים בתוך המרוץ של החיים, הצליח גלעד טיירי משדרות למצוא זמן לאתנחתא קלה כדי לחשוב מעט על החיים שבנה. "אני מסתכל על החיים שלי מבין שאני נמצא במקום טוב ברוך ה', יש מקום עבודה, יש משפחה מדהימה, שישה ילדים שיהיו בריאים, בית חדש בעיר שאני אוהב אבל עדיין הרגיש לי שחסר משהו משמעותי שעוד לא עשיתי" הוא משתף על תחילת הדרך לפני שגיבש החלטה סופית להציל חיים בעזרת תרומת כליה. "במחשבות ביני לבין עצמי מה שנקרא אמרתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי אבל לא הייתי נעול מה בדיוק, כמו שציינתי השגתי ברוך ה' הכל בחיים אבל הרגשתי שאני צריך לעשות מעשה של נתינה עם משמעות גדולה".

אנחנו מניחים שיש הרבה דרכים לנתינה,  לא חסר איפה להתנדב לעזרה?

"כל נתינה באשר היא יש לה משמעות גדולה ואני מאמין בזה מאוד ואני מעריך כל מי שמוצא את הזמן והיכולת לסייע לאחרים. כמובן שיש מגוון אפשרויות אבל חיפשתי משהו אחר שאני יכול לומר  לעצמי באמצע החיים עשיתי משהו משמעותי בעל ערך של הצלת חיים".

"אולי מד"א" תהינו בקול רם, "אתה צוחק אבל יש לי סיפור מיום שישי האחרון" הוא משיב בחיוך גדול. "יש לי חבר איש מד"א שהגיע לתת לי שי של חבילת ממתקים, איש מקסים גם עם נתינה גדולה, הוא אומר לי בהומור, "אני עובד במד"א הרבה שנים, יש לי אולי 800 אלף שעות בעבודה במד"א  ואתה בא בשנייה אחת עושה מעשה של הצלת חיים".

אנחנו פוגשים אותו בביתו בשכונת המוסיקה, שבוע בלבד אחרי ששכב במיטת בית חולים בלינסון בדרך לניתוח תרומת כליה – מעשה אצילי אולי בלתי נתפס עבור מי שנחשף לסיפור בפעם הראשונה. גם ככל שהעמיק הראיון התחזקה התחושה כי זהו מעשה לא רגיל, אבל גם התחזקה ההבנה שהנתינה ויותר מהכל האמרה "ואהבת לרעך כמוך" הם הבסיס של העם שלנו. 

"מאז שהסיפור שלי פורסם בדף פייסבוק של סגן ראש העיר אלעד קלימי אני מקבל פרגון בלי הפסקה, ואני חייב לומר שזה משהו שאני לא רגיל אליו כי אני לא אוהב פרסום בכלל" הוא מסביר בשיחת הטלפון המקדימה. לדבריו הסכים לחשוף את הסיפור שלו מסיבה אחת. "אם דרך הפרסום או דרך הכתבה יקומו עוד תורמים שיעשו את המעשה הרווחנו עוד מצווה של הצלת חיים".

הלך בעקבות אחיו

כבר 13 שנים שגלעד ואשתו צופיה חלק מהעיר שדרות. תחילה הם תכננו את חייהם בכלל בעיר הבירה ירושלים אבל אז לאחר שחיפש, הוא קיבל על המלצה חמה לשיעורי תורה אצל הרב דרור טוויל, המלצה שהובילה אותו בסופו של דבר להחלטה לעבור לשדרות. "אחרי שסיימתי את השירות הצבאי, חיפשתי לשלב לימודי תורה עם מקום העבודה, חבר המליץ לי בחום שיעור של הרב דרור. מאוד התחברתי למקום, בהתחלה אני ואשתי חשבנו שנעבור להתגורר בישוב שלה אבן שמואל ליד קריית גת, ואני אעשה נסיעות כל יום לשדרות אבל בישיבה המליצו לי שאם כבר קיבלתי החלטה רצוי שאהיה קרוב יותר לקהילה וכך בעצם החלטנו לעבור לשדרות".

כמה השיקול הביטחוני היה חלק מההחלטה כהורים צעירים לעבור לשדרות?

"אין ספק שהמציאות הביטחונית הייתה בשיקולים שלנו אבל בסופו של דבר מהרגע שאני וצופיה הגענו לשדרות נוצר חיבור מדהים עם המקום, יש כאן שילוב של עיר וקהילה משהו שלא מוצאים בכל מקום. למשל אני זוכר שהתקשרתי לגביה של העירייה להסדיר חוב ארנונה השאלה הראשונה ששאלה אותי המוקדנית, "מי מדבר" ואני בתמימות אומר "מה זה משנה קוראים לי גלעד", היא רצתה לברר אם היא מכירה כי ככה זה כשכולם מכירים את כולם", היא סיכמה את השיחה במשפט "כפרה, מתי שאתה רוצה תגיע הכל בסדר" תשובה מסכמת שגורמת לך להרגיש מייד את המשפחתיות כאן".

צופיה מוסיפה: "בעיר גדולה כמו ירושלים מי בכלל היה מדבר איתנו, דורשים תשלום וזהו, כאן ישר נתנו את ההרגשה של משפחה וזה חימם לי את הלב". גלעד: "בירושלים פקח נותן דו"ח ולא חושב פעמיים, בשדרות פקח חושב הרבה לפני ומרגיש לא נעים כי ככה בעיר שהיא משפחה גדולה, כולם מכירים את כולם. גם היום שאני הולך לסופר דהן ושומע שירי שבת, אתה עוצר לשיחות ארוכות עם מכרים, זה משהו אחר מה שיש בשדרות".

והמציאות הביטחונית?

צופיה: "האמת עוד לפני שעברנו לשדרות חווינו את המציאות מהכריזה של ההתראה, עברנו לשדרות בשנת 2007 שהייתה לא פשוטה מבחינת הירי, לאחר מכן כבר חווינו את מבצע עופרת יצוקה, כך שהשתלבנו די מהר בעיר מבחינה ביטחונית".

השניים הורים לשישה ילדים, הבכור כבר בן 14, "למעשה הגענו לעיר כשהייתי בהריון השני" מעדכנת צופיה, גלעד ממשיך: "אבל בהחלט אפשר לומר שכל הילדים נולדו וגדלו כאן, ספגו את האווירה הביטחונית ואני חייב לומר לך שמעולם לא חשבנו לעזוב את העיר, ברוך ה' אפילו בנינו את ביתנו כאן ונהנים מכל רגע. אני גם חייב להוסיף כי מה שקורה בשדרות זו תופעה מדהימה, על אף הטרור, על התקופה הקשה שהעיר שלנו עברה ועדיין עוברת מבחינה ביטחונית, היא מתפתחת למימדים מטורפים וזו ללא ספק עוצמה שנותנת תשובה הכי טובה לטרור".

גלעד בבית החולים. 

כבר בכניסה לביתם שמעוצב באופן נקי ומדויק, בני הזוג מקבלים את פנינו בחמימות שכנראה אופיינית לשדרות. "אני חושב שזה הדבר הראשון שלמדתי משדרות, יש כאן קהילה שיש בה הכל מהכל, דתיים, חילונים, מזרחים, אשכנזים, ותיקים, חדשים, כולם מרגישים משפחה אחת וזה מדהים בעיניי".

כאמור, שלושה ימים לאחר שעבר את הניתוח, הוא שוחרר ביום רביעי שעבר לביתו מרוגש ומסופק יותר מאי פעם. "האמת היא שהיומיים הראשונים לא היו הכי קלים כי היו כאבים והרגשתי מוגבל בהליכה, אתם פוגשים אותי כשאני מרגיש הרבה יותר טוב, אני חושב שכבר עכשיו אני מרגיש שזה היה שווה כל התהליך שעשיתי".

תחזיר אותנו לרגע שבו אתה מקבל את ההחלטה לתרום כליה, הרי לא מדובר בצעד פשוט?

"אחרי שגיבשתי את ההחלטה שאני חייב לעשות משהו משמעותי, זה קרה אחרי שכבר אח שלי תרם כליה וברגע שקיבלתי את ההחלטה סופית היה לי ברור שזה המעשה המשמעותי שאני אעשה ובאמת לפני שמונה חודשים התחלתי את התהליך דרך עמותת "מתנת חיים", תהליך ארוך וקפדני עד שנמצאתי מתאים לתרומה".

צופיה, איך את מגיבה שהוא מגיע בפעם הראשונה עם הרעיון?

"לא אשקר, היו חששות, היו שאלות אבל בבית שלנו לא מקצצים כנפיים, ברגע שהוא היה שלם עם ההחלטה לא התנגדתי כי זה היה רצונו לעשות מצווה גדולה. "יחד עם זאת" היא מוסיפה בחיוך "זרמתי עם הרעיון ואמרתי בטח הוא לא יעבור את הבדיקות המקדימות".

גלעד לא היו חששות?

"למען האמת לא היו חששות כי אני אחד כזה שלא חושש מאתגרים, עמדה לי אפשרות להיות חלק מנתינה משמעותית, כמובן שבכל התהליך היו המון שיחות עם כל מי שלוקח חלק בתהליך הרפואי, הייתה ועדה רפואית מקיפה עם רופאים, פסיכולוגים, יועצים ומי לא כדי לוודא שאני מוכן לתהליך. אני אישית הרגשתי כבר מוכן וברגע שהודיעו לי שאני מתאים נכנסתי לרשימת המתנה. תוך זמן קצר התקשרו להודיע לי שיש מישהי שמתאימה להשתלה ואם אני יכול תוך שלושה שבועות להיכנס לניתוח, אני כמובן הסכמתי ואז התקשרתי להודיע לאשתי, ניהלתי שיחה גם עם הבן הבכור, אחרי השיחה הוא נתן לי חיזוק ואמר לי משפט מרגש "אבא אם קודם הערצתי אותך, עכשיו אני מעריך אותך יותר".

המפגש המרגש עם המושתלת

את הראיון הזה מבקש גלעד להקדיש לזכרו של מייסד עמותת "מתנת חיים", הרב ישעיהו הבר שהלך בחודש אפריל האחרון לעולמו לאחר שנדבק בקורונה. הסיפור של הרב ז"ל נגע במדינה שלמה ומאחורי הסיפור שלו עומד סיפור אישי שהפך בשנים האחרונות לכלי הצלה עבור ישראלים רבים שנזקקים להשתלת כליה כדי להמשיך לחיות. הרב הבר, מייסד הארגון ומושתל כליה בעצמו, עבר בשנת 2007 תקופה קשה של טיפולי דיאליזה מתישים. באותו זמן פגש הרב הרב ישעיהו הבר, יו"ר מתנת חיים במרפאת הדיאליזה את פנחס, בחור צעיר למשפחה שכולה שאיבדה את בנה הבכור בעת שירותו הצבאי. פנחס, האח הצעיר, נזקק להשתלת כליה בדחיפות, אך בהעדר תורם מתאים ובאין גוף רשמי או מסגרת שאליהם אפשר לפנות בבקשת עזרה, התעכבה השתלתו של פנחס וגופו לא עמד לו עוד. לאחר תקופה המלווה בייסורים פיזיים ונפשיים קשים שלו ושל בני משפחתו נפטר פנחס והותיר את הוריו שיח' ללא שני בנים. "הסיפור הנורא המחיש את הצורך החיוני בהקמת מערכת שאליה יוכלו החולים לפנות בעת מצוקתם" סיפר אז הרב הבר. כך למעשה נוסד ארגון "מתנת חיים". להתארגנות החשובה הצטרפו כמה אנשים המכירים מקרוב את סבלם של חולי כליות הזקוקים להשתלת כליה, במטרה להקל על מצוקתם באמצעות איתור תורמי כליה מן החי. אנו פועלים לעידוד השגת תורמי כליה מתנדבים, והפנייתם לחולים מתאימים.

טיירי והמושתלת לשמאלו

גלעד, לפני שקיבלת את ההחלטה לתרום כליה, נחשפת לסיפורים שנגעו בך שאולי הם גם המניע לעשות את הצעד?

"האמת היא שלא נחשפתי לשום סיפור, בוא נאמר לא היה איזה מקרה שגרם לי לעשות את הצעד. אני אסביר את זה אחרת, יש כמה סוגי תורמים, יש כאלה שתורמים לקרוב משפחה או מישהו מהמעגל הקרוב ויש אנשים כמוני שתורמים בלי להכיר את המושתל. למעשה כל תרומות הכליה הן אלטרואיסטיות והתנדבותיות בלבד ומתבצעות ללא תמורה וללא עלות למושתלים".

אנחנו לא מכירים הרבה אנשים שעושים צעד כמו שעשית ובכל זאת לא עניין אותך למי אתה תורם?

"זה לא שלא עניין אותי, מבחינתי באתי לתת נתינה עם משמעות גדולה מן הסתם כדי להציל חיים של אדם אחר, מה שכן אחד התנאים שהצבתי זה שתהיה עדיפות ליהודי ולא חלילה כי יש לי משהו נגד ערבים אלא כי מבחינתי "עניי עירך קודמים". אם באמת לא נמצא יהודי מתאים אז כמובן שלא התנגדתי, פשוט עניין של סדר עדיפות".

באיזה שלב אתה פוגש את המיועד/ת להשתלה?

"האמת היא שעוד לפני שאני פוגש את מי שמיועדת להשתלה כבר קיבלתי את הפרטים ומה שמדהים בסיפור הזה שהרווחנו לא השתלה אחת, אלא שתי השתלות וזאת מהסיבה שכבר נמצאה תורמת למושתלת אבל היא לא התאימה, אבל הייתה הסכמה שאם אני תורם אז היא תורמת להצלת חיים של אישה נוספת מה שהפך את הסיפור למרגש ועוצמתי עוד יותר. אני זוכר שנפגשנו כולנו לראשונה זו היה מפגש מרגש עד כדי כך שגם אני שלא רגיל לבכות בכיתי מהתרגשות".

אשתו של גלעד צופיה מוסיפה תיאור משלה לרגע המרגש: "ליוויתי את גלעד לניתוח, כמובן שהיה אסור לי להיכנס אבל במרחק של עשרה מטרים, דרך החלון, המושתלת של הכליה ראתה אותי ושלחה לי חיבוק ותודה ענקית, זה היה רגע שאי אפשר היה לעצור את הדמעות, פשוט מרגש לפגוש אדם שהתרומה של בעלי הצילה את החיים שלו".

אחרי שהתקבל האישור, נספר לכם כי מושתלת הכליה של גלעד היא רחל ספוז'ניק בת 62, מנתניה. "הסיפור שלה מתחיל בגיל 30 אז התמודדה עם מחלת סרטן וניצחה אלא שמאוחר יותר התברר כי הטיפולים פגעו בתפקוד הכליות" מספר גלעד, "בחודשים האחרונים התברר לה שהיא חייבת לעבור השתלה כדי להמשיך לחיות ולא רק זה הייתה קביעה רפואית שאם היא תתחיל את טיפולי הדיאליזה לא בטוח שהיא תשרוד, לכן ההשתלה עבורה הייתה דחופה".

עוד לפני כן, אחותה של רחל, אילנית חכון התנדבה לתרום לה כליה אלא שהיא לא התאימה אבל התחייבה כי ברגע שתימצא תרומת כליה לאחותה היא תתרום לטובת אדם אחר. לאחר שגלעד נמצא מתאים לתרום לרחל, אילנית תרמה כליה לשרית שיליאן בת 44 מגבעת שמואל.

איך מרגישים אחרי תרומה שמצילה חיים?

"לאורך כל הדרך הייתה הבנה שהצעד שאני עושה בעצם מעניק מתנה לחיים של אדם אחר אבל אחרי שתרמתי את הכליה אני מוצף רגשות במובן שאני מרגיש עוצמה גדולה של נתינה, פשוט זכיתי במצווה גדולה. מהמילה נתינה יש את השורש של "נתן" ולחלוטין אני מרגיש שהכליה שתרמתי והצילה חיים היא המתנה הכי גדולה שזכיתי להעניק ולקבל"

מה המסר הכי חשוב שהיית רוצה שיצא מהראיון הזה?

"כמובן שהמסר הכי חשוב זה נתינה, בסופו של דבר אנחנו עם אחד, בכלל לא חשוב אם אני ימני, שמאלני, דתי חילוני, הנתינה היא ערך הכי חשוב בחברה שלנו. דבר נוסף ולא פחות חשוב הייתי רוצה שהראיון הזה לפחות בעיר שלנו יביא למודעות בנושא תרומת כליה, אני התורם השני תושב העיר, לפני היה הרב מרדכי כהן הצדיק שתרם כליה בגיל 62 והציל חיים, אם מהראיון הזה יצא התורם השלישי אז עשינו את שלנו וזכינו בעוד מצווה של הצלת חיים".  

אחרי שעברת את כל התהליך לאילו סיפורים נחשפת וכמה בכלל יש מודעות למחלת הכליות?

"לפני שיצאתי לתהליך לא נחשפתי למקרים ספציפיים מעולם של אנשים שזקוקים להשתלת כליה, כן נחשפתי למה שקורה בישוב יצהר שנמצא במקום הראשון במספר התורמים, שם כל בנאדם שני תורם כליה. מה שכן, אחרי הניתוח אני חייב לומר שנחשפתי לתהליך הארוך והמתיש שנאלצים לעבור חולים רבים בישראל, חלקם אגב לא שורד עד שמגיע תורם בגלל טיפולי דיאליזה שהגוף לא תמיד עומד בהם. לצערי יש עוד לא מעט ישראלים שממתינים לתורם שיגאל אותם. אני רוצה לספר לך שבשנים האחרונות מספר התורמים בישראל גדל משמעותית ל-150 בשנה, אגב אני התורם מספר 903, יש כמובן עוד המון אנשים שניגשים לתהליך וממה שבדקתי רק 60% עוברים אותו ונמצאים מתאימים, אני רוצה לקוות שהמספר של התורמים רק יעלה כי רק ככה יהיה אפשר להציל חיים של אחרים".

לכתבה הבאה:

רחוב שלם בעיר הוצף במי ביוב, בעלי העסקים זועמים

מאתמול (ב') הוצף רחוב בן יהודה בעיר במי ביוב שלא איפשרו מעבר תרין של מכוניות …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.