מגיל קטן מאוד הוא חלם להיות שחקן אבל רק כאשר ניר סעדון הגיע במקרה לתיאטרון הקהילתי בשדרות ופגש את המחזאי רמי דנון הוא החליט להירשם לבית ספר למשחק. בשנים האחרונות הקריירה שלו תפסה תאוצה כשהשתתף בהצגות בתיאטראות הקאמרי וב"ש ובסדרות טלוויזיה 'זגורי אימפריה' ו"המדובב" אבל מה שהביא לו דווקא את החשיפה הגדולה זה סרטון אותנטי שפרסם על המצוקה שנקלע אליה בגלל הבירוקרטיה של הביטוח הלאומי.
תקופת הקורונה מזמנת לנו לא מעט רגעי שפל ומבוכה של הבירוקרטיה הישראלית בכל הקשור למתן מענה למי שאיבדו את פרנסתם, אחד מאותם רגעים, תוצרת הביטוח הלאומי, התרחש בשלהי חודש יוני האחרון. השחקן ניר סעדון, בן העיר שדרות יצא מתוסכל מסניף אשקלון לאחר שלא קיבל מענה על שכר שלא קיבל, פתח את המצלמה בנייד ושיחרר סרטון אותנטי, מלא באמוציות שנגע ברגש של כולנו על עוגמת הנפש שעבר. בסרטון, הוא הביע כעס על הבירוקרטיה של המוסד המושמץ שבגלל טעויות מערכתיות שלהם הביאו אותו לקבל דמי אבטלה נמוכים במיוחד, עד חרפת רעב. "מתי בפעם האחרונה אתם הייתם רעבים? מתי בפעם האחרונה אתם שתיתם קפה שחור כדי לסתום את התיאבון?" היה אחד המשפטים המהדהדים בסרטון שהגיע לערוצי החדשות המובילים ולמנכ"ל הביטוח לאומי שהתערב מייד כדי לפתור את הבעיה.
מה גרם לך לפגיעה הזאת שהולידה סרטון כל כך אמוציונאלי?
"השתגעתי. כולם ענו לי את אותה תשובה. לא משנה למי פניתי, אמרו לי תגיש בקשה באיזור האישי, אחרי שהגשתי עשר פניות כבר, וכל פעם אני מקבל הודעה "פנייתך טופלה ונסגרה" והפניה לא טופלה! עד שהצלחתי להשיג את המוקד, אמרו לי שמעבירים את הפנייה שלי ולא העבירו וככה כמה פעמים. כל פקיד רואה שאני מקבל אבטלה נמוכה ומפיל את זה על תיאטרון "הקאמרי", כשהתיאטרון לא מדווח כלום בעצמו. הכל אני דיווחתי אחרי שווידאתי את הנתונים. קבעתי פגישה בביטוח לאומי ואני מסביר לפקידה שיש טעות במספרים והיא אפילו לא הסתכלה עליי ואמרה לי "מצטערת זה הגבייה" וככה העבירו אותי מאחד לשני. חשבתי שצוחקים עלי. בסוף הפנו אותי לאדם בשם משה קופרמן וברגע שהוא ראה אותי הוא עשה לי תנועה מבטלת עם היד "אין לי איך לעזור לך, אני מכיר את הסיפור אמרו לי שאתה מהקאמרי, וגם אין לי קבלת קהל כרגע". זה חירפן אותי, הוא אפילו לא הקשיב לי. הרגשתי אפס ומושפל שאם לא הייתי יודע שיש לי מה להפסיד, הייתי עושה משהו קיצוני, אבל אני אבא לילדה ויש לי הרבה מה להפסיד", משחזר ניר בכעס.
צילום: אורי גבאי
היו כאלה שתהו אם מדובר במשחק, בכל זאת אתה שחקן תיאטרון?
"כנראה שאני יודע להגיש סיפור טוב, אבל לא היה פה טקסט, היה מומנט שבו הרגשתי מושפל, הרגשתי מצוקה, בתוך הביטוח הלאומי הייתי מאופק ומנומס והייתי חייב לפרוק את זה. כשיצאתי מביטוח לאומי מושפל, עצוב ועם דמעות בעיניים. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, אז נכנסתי לאוטו ופשוט התחלתי לצלם. כל הרגש פשוט יצא ממני, לא חשבתי על כלום חוץ מעל איך אני פותר את הבעיה שלי ואיך לגרום להם להתייחס אליי. הכי עיצבן אותי זה שאף אחד לא טרח אפילו לבדוק ולראות שנעשתה טעות. הייתי מוכן לקבל מהם כל תשובה, העיקר לדעת שלפחות מנסים לטפל בי, אבל כלום. זה מה ששבר אותי".
מתי אתה מבין שהסרטון שלך השיג את המטרה שלו?
"כשהסרטון התחיל לרוץ, תוך שלוש שעות קיבלתי את כל ההפרשים. מנכ"ל הביטוח הלאומי יצר איתי קשר ישיר והפנה אותי לאדם שטיפל בי ועבר איתי על כל הטפסים שהגשתי. הוא ראה שבאמת נעשתה איתי טעות ואחרי כמה שעות קיבלתי הודעה על כמה כסף יופקד לי ובאיזה תאריך, ממש כמו שעון, כבר באותו יום מנכ"ל הביטוח הלאומי נתן הנחייה לכלל הסניפים לבדוק לעומק את כל המקרים של העצמאים והאמנים, ואני יודע מהם שבאמת יצרו איתם קשר וטיפלו בהם. יש בגוף הזה המון בעיות אבל אני יודע שיש גם אנשים טובים בביטוח לאומי".
אנחנו נחשפים ל הרבה סרטונים בסגנון הזה בתקופת הקורונה. למה דווקא הסרטון שלך הצליח?
"כי אין שם פילטרים, הצעקה שלי הייתה מצוקה אמיתית של הרבה אנשים. בואי נודה על האמת, זה לא הכי מדהים לצלם סרטון כזה. סיבה נוספת חשובה היא שהסרטון לא היה פוליטי. הסרטון היה שלי בלבד, זעקה פרטית שלי. לאנשים היה קל להזדהות איתי ועם התחושות שלי כי כולנו באותה הסירה".
חצי שנה בלי עבודה
הסרטון של ניר הפך ללא ספק לסמל המחאה של עולם התרבות והעצמאיים בפרט. אחרי שהופץ בכל מדיה ותפס מקום בכל מהדורת חדשות אפשרית, ההצעות והרצון לעזור לא מפסיקות עד היום. "גיליתי את ישראל היפה, הציעו לעזור לי במאות ועשרות אלפי שקלים", הוא פותח. "אחרי הסרטון כולם ניסו לעזור לי בכסף אבל כל מה שאני רוצה זה לחזור לבמה, לעבוד במה שאני הכי אוהב, זאת העזרה הכי טובה מבחינתי. אם הייתי מקבל את כל ההצעות שהציעו לי, היום הייתי מכסה את כל החובות שלי וגם נשאר עם פלוס בבנק. אנשים שאין להם בעצמם, הציעו לעזור לי ואפילו התנצלו שהם רוצים להעביר לי רק 300 שקל כי אין להם יותר. זה פשוט מטורף, הייתי המום, עד עכשיו לא הצלחתי לענות לכל ההודעות שאני מקבל".
ואז בעיתוי לא מושלם מבחינתך יוצאת הפרסומת שלך ואתה מקבל תגובות בסגנון "הנה הוא בכה וקיבל פרסומת?
"כן, נכון. העיתוי באמת לא היה מוצלח במיוחד, את לא מבינה כמה ואיזה תגובות קיבלתי. תגובות נאצה של אנשים שחושבים ששיקרתי והמצב שלי ממש טוב, בטוחים שהפרסומת היא דמי שתיקה. ראיתי מלא תגובות הזויות "הנה הוא בכה אז הוא קיבל סרטון, קנו אותך בחופן דולרים". בואי נגיד בעדינות שלא קניתי פנטהאוז בהרצליה פיתוח מהפרסומת הזאת. אפילו לא ידעתי שהיא עלתה לאוויר, חבר שלי ראה אותה והתקשר אליי להגיד לי, זה היה הזוי. אנשים מסתכלים עליי כאילו רימיתי אותם", הוא אומר בחיוך מריר ומוסיף, "הפרסומת הזאת צולמה שלושה שבועות לפני שעשיתי את הסרטון".
צילום: אורי גבאי
במשך כל הראיון ניר דרוך ומרוגש. הוא יושב מולי ואני מנסה להבין איך מרגיש מישהו שברגע אחד עצרו לו את מה שהוא הכי אוהב לעשות, לשחק ולהצחיק. "ביום שכל הבלאגן התחיל והחליטו לעצור הכל ואת עולם התרבות, בדיוק היינו רגע לפני תחילת ההצגה. כבר היה שמונה בערב והקהל היה בחוץ, מחכה להיכנס. ואז פשוט יצאו אליהם החוצה ואמרו להם ללכת הביתה. את מבינה? לא האמנתי" הוא אומר לי בתסכול.
עולם התרבות קרס?
"עולם התרבות בסכנה גדולה, אבל אסור לנו לחשוב שהוא קרס כי אם נאמין שהוא קרס אז נאבד אותו. הבעיה העיקרית היא שמי שמחוקק את החוקים ומקבל את ההחלטות לא מבין את הערך של התרבות למדינה וחברה. אם היה מובן לכל מקבלי ההחלטות שתרבות היא חלק אינטגרלי מחברה, אז הכל היה נראה אחרת. היו חוקים והיו תקנות שמבטיחות את רווחת האמנים והעצמאיים גם כשהם לא מצליחים להתפרנס. האמנים עובדים בחמש עבודות, אנחנו לא עושים מיליונים כמו שכולם חושבים, כל מה שאני רוצה זה לחזור להופיע על במה, אין לזה תחליף ואין את זה בשום מקצוע אחר, אני רוצה לרגש, אני רוצה לשמח ורוצה להצחיק, זה ממלא אותי קדימה, מה אף אחד לא מבין כמה זה נחוץ? גם לצרכני התרבות, לא רק לאומנים".
הכעס ניכר בדבריו של סעדון. הוא לא מצליח לקבל את זה שעולם התרבות נמצא בתחתית הרשימה, בעוד במסעדות ובים יש התקהלויות וההגבלות נפתחות לאט לאט. הוא מרגיש שעולם התרבות נשכח איי שם מאחור למרות שצריכת תרבות היא אחד מהנכסים החשובים והנחוצים בחברה מודרנית ומתוקנת. "למה התרבות פה לא נתפסת כערך חשוב? זה לא מותרות! למה לא מחדירים תרבות מגיל קטן? כולם מסתכלים על תרבות רק כמותרות, כפנאי ובידור? בהפגנות יש עשרות אלפים, למה אי אפשר לפתוח את התיאטרון לעשרות אנשים ולפי ההנחיות?" הוא תוהה.
ניר ואביו אפרים ז"ל. צילום רפרודוקציה: צביקה טישלר
השבוע קראנו על מתווה חדש שיוצא לדרך?
"כמעט שישה חודשים אני בבית בלי עבודה בתיאטרון, היה מספיק זמן למצוא פיתרון יצירתי, אז נכון שהיו כל מיני רעיונות אבל בפועל לא נעשה דבר כדי למזער את הנזק העצום שנגרם לעולם התרבות. אני הגעתי למסקנה שלא באמת רוצים לשקם את עולם התרבות, את אף אחד זה לא מעניין. אני והאמנים רק מבקשים לחזור לעבוד, לא רוצים תרומות ולא רוצים כסף בחינם, אבל איך אפשר להתקיים כשאני לא עובד מחודש מרץ? יש לי ילדה שאני צריך לדאוג לה ואני לא יכול, לפחות לא כמו שהייתי רוצה".
חולם לפתוח מרכז אמנויות בשדרות
הרבה לפני שהוא התפרסם לרבים מכם בסרטון הכואב והאישי, סעדון מתחזק כבר מספר שנים קריירת משחק מרשימה שקיבלה גם חשיפה בבמה הגדולה של התיאטרון וגם בטלוויזיה בסדרות מצליחות. ברזומה שלו השתתפות בזגורי אימפריה, שיחק בהצגה "כלוב העליזים" של תיאטרון באר שבע. השנה האחרונה, טרום הקורונה הייתה מוצלחת מאוד מבחינתו, לצד תפקיד מרכזי ומצחיק במחזמר המעולה "זה אני" של מאור זגורי בתיאטרון הקאמרי המבוסס על שירי אייל גולן, הוא כיכב בסדרה של yes "המדובב" עם עמוס תמם ואניה בוקשטיין. "אני חייב לומר לך שזאת הייתה חוויה בלתי רגילה לעבוד עם שחקנים כל כך מוכשרים, עם רקורד הכי מרשים בתעשייה" מספר סעדון, "עמוס תמם בעיניי הוא באמת שחקן ענק שרק יש מה ללמוד ממנו, מה שהכי גרם לי להתחבר אליו שהבחור עובד קשה על הסט והכי צנוע שיש, מדבר בגובה העיניים, בלי גינונים, בלי אגו, מקשיב לי להסבר איך אני רואה את התפקיד וגם מנסה ללמוד ממך, זאת אומרת הוא מגיע עם ראש פתוח גם ללמוד ממני, זאת הסיבה שעמוס תמם הוא עמוס תמם, הבנאדם לא פחות מיוחד מכמה שהוא מוכשר. אני זוכר שהגעתי לסט הצילומים הוא אומר לבימאי (עושה חיקוי מושלם לתמם…) "אה הנה הוא פה, מה העניינים אחי" ישר שבר את הקרח".
האם אתה מרגיש שאחרי הרבה שנים של עבודה, אתה סוף סוף מקבל הכרה?
"תראה תמיד יש לאן לשאוף ובסך הכל אני עוד צעיר (בהומור), אין ספק שאני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה להציע ולאן להתפתח אבל בהחלט השתתפות בתיאטרון ובסדרה "המדובב" נתנה לי דחיפה גדולה, במה מכובדת וברוך ה' לפני הקורונה התפרנסתי די יפה ואין לי בכלל תלונות".
איך הגעת למדובב?
"הבימאי אריאל בן בג'י ראה אותי שלוש שנים לפני שהסדרה התחילה להצטלם, הוא ראה אותי בסדנה, התרשם ממני וזימן אותי לאודישן לתפקיד הראשי של הסדרה, כשעשיתי את האודישן היה לי אודישן מצוין אבל הוא שיתף אותי שאני נראה יותר מבוגר ממה שהוא רוצה את הדמות, אמרתי אוקיי שיקול של במאי, אמרתי לעצמי אני שמח שעשיתי אודישן טוב. התקשרתי לסוכנת שלי, אמרתי לה שעשיתי אודישן טוב אבל לא קיבלתי את התפקיד, אחרי שבועיים היא מתקשרת אליי ואומרים לי רוצים אותך לתפקיד אחר של מאור העורך דין, ידעתי כבר על מה מדובר, אני מגיע לאודישן, פשוט זוועה, קיבלתי הערות בלי סוף והרגשתי שאני שחקן פח. הלכתי הביתה, התקשרתי לסוכנת שלי אני אומר לה תקשיבי "אודישן זוועה כזה לא היה לי בחיים", מתקשרת אליי שוב אחרי שבועיים אומרת לי רוצים אותך למאצ'ינג שזה מבחן התאמה עם השחקנים מול מצלמה. אמרתי לה על מה את מדברת היה לי אודישן חלש, היא אומרת לי: "אתה רוצה לא ללכת?" אמרתי לה ממש לא. שאלתי אותה מול איזה שחקנים? היא אומרת לי "עמוס תמם", אמרתי לה "וואו". מכאן הכל זרם ופשוט נהניתי מכל רגע".
צילום: אורי גבאי
לדבריו, מגיל שמונה הוא ידע שהוא רוצה להיות שחקן אבל רק בגיל 24 הוא התחיל להאמין שאפשר לעסוק בזה. רמי דנון ז"ל הקים תיאטרון קהילתי בשדרות, בהתחלה לא הלכתי אבל אחרי כמה זמן הוא פנה אליי ולחבר שלי אורן כהן (משחק בתיאטרון ב"ש ושדרן רדיו דרום) שנצטרף, כבר במפגש הראשון הוא אמר לנו שאנחנו שחקנים טובים מידי בשביל משהו חובבני ואנחנו מבזבזים את הזמן. הקשבנו לו ואז גילינו שפתחו בית ספר למשחק בבאר שבע, אז נרשמנו למחזור הראשון שלו ומשם הכל היסטוריה" סיפר. "אחרי שהלכתי לתחום בכל הכוח, גיליתי כמה זה קשה ואפשר לומר שלקחתי פסק זמן של כמה שנים עד שחזרתי לחיידק הזה שוב. משחק זה החיים שלי, האדרנלין שלי, הכיף שלי והאהבה שלי. נכון שאני לא מרוויח מיליונים, אבל לא אכפת לי".
למה אתה מתחבר יותר, תיאטרון או טלוויזיה?
"בתיאטרון אני חי מהפידבק של הקהל, זה ריגוש שאין שני לו. אם אתה טוב, אתה מקבל כפיים באותו רגע. אם אתה מצחיק, צוחקים עכשיו. אני חי את הקהל ומרגיש אותו. בטלוויזיה זה שונה, אבל זאת אותה אהבה מבחינתי. אני ניזון מזה".
כשעה בתוך הראיון, אנחנו לוקחים אתנחתה קלה ונזכרים בתקופת הילדות בשדרות. סעדון, בהומור ייחודי לו נזכר במקומות ובדמויות שרק מי שגדל בעיירה של שנות התשעים יכול כנראה להבין, "אני התגוררתי בנוה אשכול ליד קפה מישה" הוא נזכר, "הכי מצחיק שגם כשזה הפך לשווארמה של נתן עדיין קראו למקום מישה". בהמשך נדרש סעדון לסוגיה מה שם שכונת המגורים שנבנתה בזמנו בסמוך. "אין ילד בשדרות שלא מכיר את שכונת המדורגים שבה למעשה אמא שלי מתגוררת עד היום, אגב לשכונה שבנתה פרץ בוני הנגב קראו בית רבקה כנראה על אחת הבנות, ככה היה נהוג אז לקרוא שמות של העסקים על הילדים, בכלל בשדרות זאת תופעה, הרבה פעמים אני נקרע מצחוק על כל מיני שמות, זה כנראה מה שמיוחד בשדרות".
אגב, במהלך הצילומים לכתבה עברנו ליד המבנה שבילדות היה בית ספר גיל. "כל פעם שאני עובר במקום הזה אני מתרגש, למרות שהמבנה כבר לא משמש את בי"ס יש לי זיכרונות, זוכר את הברזיות שהיו בחצר ואת החלונות של הכיתות, אני מאחל לכל ילד לחוות את הילדות שהייתה לנו בשדרות, מי בכלל הכיר את המושג הזה קסאמים? אני מאמין שאת המשך העתיד שלי אני אמשיך רק בשדרות".
סעדון עם עמוס תמם ב"המדובב"
כמו שהבנתם נכון, סעדון הוא שדרותי שורשי. אבא שלו, אפרים סעדון ז"ל, שימש מזכיר העירייה במשך עשרים שנה. הוא אוהב את שדרות מהמקום הכי עמוק שיש ומעדיף אותה על פני כל עיר אחרת למרות המצב הביטחוני. "אני מת על שדרות, אין כמו החיבוק והחום בעיר הזאת. כולם מכירים את כולם, מפרגנים ומתגאים. ובכלל, העיר מאוד התפתחה בשנים האחרונות וזה משהו שאי אפשר לפספס, ובכל זאת", הוא מבקש להוסיף, "יש משהו שחסר לי. איך יכול להיות שבשדרות, עיר של מוזיקה, יצירה ועשייה עם יצוא מקומי של חיים אוליאל, להקת שפתיים, קובי אוז ולהקת טיפקס ועוד רבים וטובים, אין מקום מוגדר שמאגד בתוכו אפשרות ללמידה ויצירה של מוזיקה? זה לא יכול להיות. אני חולם לפתוח מרכז כזה בעיר".
תספר על החזון שלך?
"אני רוצה שהמרכז הזה יהיה נקודת הפתיחה לכל שדרותי שמעוניין להיכנס ולהיות חלק מעולם התרבות – אם הוא רוצה ללמוד משחק ולהיות שחקן, ליצור מוזיקה, ללמוד פיתוח קול או נגינה על כלי כלשהו. אני רוצה ליצור את הדור הבא של האמנים שיצאו מהעיר הזאת ויתנו את הטון בעולם התרבות. יש לנו פה אנשים מאוד מוכשרים שרק צריכים שיתנו להם את הכלים כדי להצליח, ואני מקווה להיות זה שנותן להם אותם. אני רוצה שהמרכז הזה בהמשך יהיה גם אבן שואבת לאנשים מכל הארץ, שיכירו אותנו בזכות יצירה ועשייה ולא בזכות הטילים"