במהלך הביקור, נכנסתי עם דוידי לשיעור הפקה באולפן עם דויד פרץ, בחדר אחר צפינו בחזרות של הלהקה שמורכבת מחילוניים ודתיים, עירוניים וקיבוצניקים. המתחם העצום בין 2 קומות כולל כיתות לימוד, אולפן הקלטות ענק, חדרי חזרות וחדרי מוסיקה מושקעים עם כל הכלים המוסיקליים.
בי"ס למוסיקה רימון נחשב למוסד המוסיקלי הכי חשוב בישראל שממנו צמחו המוסיקאים המובילים בישראל. בין מייסדיו הוא המוסיקאי המחונן יהודה עדר. "אני התחלתי משהו לפני 40 שנה עם חבורה של מייסדים" הוא מספר השבוע, "אני כמוסיקאי הלכתי ללמוד בברקלי שבוסטון ושם הבנתי שאפשר להקים דבר כזה בישראל. אני שמח שהצלחנו להקים מוסד שהפך לשם דבר בישראל ועוד יותר כייף לראות שזה מתפתח לפריפריה, אחרי שהקמנו את שלוחת עכו לצפון, הקמנו את שלוחת שדרות לדרום".

עדר מספר שההיכרות שלו עם שדרות התחילה גם דרך המוסיקה כבר לפני שלושים שנה. "זה עוד מהאלבום של טיפקס "יושבים בבית קפה", אני הייתי המנהל האומנותי של האלבום. בנוסף זכיתי להכיר את חיים אוליאל כי בזמנו כשניהלתי את הד ארצי הוא היה אחד האומנים של חברת הבת שלנו 'עננה'. חיים אוליאל הוא תופעה בעיניי כי הוא המציא משהו שלא היה קיים במוסיקה. אגב, אני את חיים אוליאל משתלב בקמפוס שלנו כי יש לתלמידים הרבה מה ללמוד מהאיש הענק הזה".

לדבריו של עדר, הם ממש מתרגשים מפתיחת השלוחה בשדרות. "אני רואה חשיבות עצומה בהקמת שלוחה של רימון בשדרות שנותנת מענה לכל הדרום. אני מאמין שזה הולך לתת לרימון הגדול במרכז העצמה גדולה".

להחזיר את הגאווה המוסיקלית

במשרדי קמפוס רימון אני פוגש את המנהלת דניאל מרדכי גרינברג שבשנים האחרונות ניהלה את מרכז הצעירים העירוני והייתה שותפה בין היתר להפקות הפסטיבלים הגדולים שהתקיימו בעיר. "אני מרגישה ברת מזל שאני זוכה להיות חלק מהדבר הזה, בגלל שמדובר ביכולת לשלב בין תשוקה פנימית לבין עשייה ציבורית בעיר שלי" היא משתפת בחיוך רחב. "זה כמובן המשך ישיר לתפקידים הקודמים שביצעתי אם זה במעונות הסטודנטים, במרכז צעירים ובפסטיבלים הגדולים שנעשו בעיר. למרות זאת אני חייבת לומר בכנות שבאתי לתפקיד הנוכחי עם הרבה חשש כי לכאורה אני לא מוסיקאית אבל מצד שני כן עסקתי בזה לאורך השנים האחרונות".

את דניאל ראיינתי כשהייתה בת 16, אז בתיאטרון הנוער עם אילנית סוויסה היא שיחקה במחזמר "ביום שיפלו הכוכבים" משירי טיפקס. לאחרונה, היא סגרה מעגל כשאירחה כמנהלת רימון את אוז לסדנה מיוחדת.

במשך הרבה שנים לא נעשה דבר כדי לשמר את בשורת המוסיקה שיצאה משדרות. התחושה שלי שבשנים האחרונות זה סוף סוף קורה, פה הפרויקט של שופוני, הקמת של בי"ס לאומנויות ובי"ס רימון זה סוג של חותמת.

דניאל מרדכי גרינברג. צילום: אורי גבאי

"אני חושבת שההקדמה שנתת היא בדיוק הסיבה שאני כאן. אם לא הייתי מבינה את מעגלי ההשפעה ואת מה הדבר הזה יכול לתת לשדרות ועד כמה זה יכול לחבר ולרפא ועד כמה שדרות ראויה להיקרא עיר המוסיקה ואולי לטשטש שנייה את איך שהגדירו אותו לכל אורך השנים האחרונות מבחינה ביטחונית, "עיר הקסאמים" וכו'. בעיניי, רימון בשדרות זה חלום שמתגשם. הגיע הזמן שיחזרו לדבר עלינו כעיר של תרבות ומוסיקה ולא של קסאמים. בעזרת ה' שיהיה לנו פה שקט ונוכל באמת להתמקד בדבר הזה".

איך נולד רימון?
"אחרי השבעה באוקטובר, נעם סמל, איש התיאטרון ומנכ"ל הקאמרי בעבר, אמר לראש העיר אלון דוידי, אם אתה רוצה שיקום אמיתי, תפתח מרכז לתרבות כי זה משהו שמחייה שמצמיח. בנינו למי היה ראש לדבר על זה בדצמבר 2023, היינו בתחתית שלנו אחרי כל מה שקרה בשבעה באוקטובר. אחרי מספר חודשים רימון הגיעו לשדרות לפגישה ראשונית והם הציגו שיש להם שלוחה מרכזית ברמת השרון, שלוחה בצפון בעכו והם רוצים שהשלוחה הדרומית תהיה בשדרות. ראש העיר אלון דוידי החליט להתגייס לזה בכל הכוח, הקצה את כל המשאבים כדי שהדבר הזה יקרה. כמובן שיש עוד שותפים שעזרו לדבר הזה לקרות, מנהלת תקומה, משרד נגב גליל, משרד התרבות ופדרציית טורנטו שהם חיבקו את הפרויקט הזה לחלוטין והבינו את המשמעות הקהילתית של המוסיקה לשדרות".

למרות לוח הזמנים הקצר יחסית, הצליחו בתוך שלושה חודשים להעמיד את הקמפוס על הרגליים והמחזור הראשון יצא לדרך בספטמבר האחרון- לימודי תואר ראשון במוסיקה. "אתה צריך להבין שבמאי 2025 התחיל השיפוץ פה. בהתחלה הציעו כל מיני מבנים, קומה בתוך מבנה ועוד כל מיני רעיונות עד שהגענו לכאן למבנה של בי"ס הרוא"ה. עד השנייה האחרונה מעט מאוד אנשים האמינו שזה יפתח בזמן. ספקים עבדו מסביב לשעות ב-2 משמרות כדי להעמיד את המקום שלנו. אני זוכרת שעוד שטפתי את הרצפה עם האחיות שלי בלילה שלפני", אומרת דניאל בחיוך, "כל 42 החלוצים שנרשמו לשנה הזאת הם עשו זאת מבלי לדעת לאן הם מגיעים, בלי לדעת איך המקום נראה, בלי לדעת אם יהיה להם מקום בכלל, מי יהיו המרצים שלהם, מה הולך להיות. פשוט נרשמו נתנו אמון ברעיון, נתנו אמון בשדרות".

"באתי לתפקיד הנוכחי עם המון ענווה כדי ללמוד מאנשים המקצוע האיכותיים שיש לנו כאן" ממשיכה דניאל, "אני חייבת לומר לך שפעם ביום אני מצטרפת לשיעורים כדי לחוות וללמוד ולהכיר את העולמות האלה עוד יותר טוב כדי שאני אוכל להגיד שאני מנהלת את המקום ויש לי את הכלים וההיכרות להוביל אותו קדימה. אגב, אמרתי בהתחלה להנהלת רימון שאני לא באה אומנם מהעולמות אבל אני אומרת לכם שבעוד שנה נדבר, שדרות תהיה השלוחה המובילה בארץ של רימון ותמשוך אליה מוסיקאים מכל הארץ. כמו שאני רואה את הדברים היום זה יקרה יותר מהר ממה שדמיינתי".

צפיתי בסרטון של אחת הסדנאות שקיים רן אלמליח. הוא פנה לקובי אוז ואמר לו אתה מדמיין מה היה קורה אם היה לנו בתקופה שלנו רימון?
"שדרות הצטיינה בלי כל התנאים הטובים האלה, בזכות כישרונות שפרצו החוצה. היום עם התנאים המדהימים האלה והכישרונות שיש כאן, אין לי ספק שזאת נקודת התחלה אחרת לגמרי שיש לכישרונות בשדרות ובכלל לכל מי שמתגורר בדרום. צריך לומר, שמו של בי"ס רימון הולך לפניו, כל מי שאנחנו רואים על הבמה ומאחורי הקלעים איכשהו קשור לרימון. ביום הפתוח שלנו אנחנו תמיד מציגים איזושהי שקופית כזאת עם מלא מלא פרצופים כמו של אביב גפן, בניה ברבי, מירי מסיקה ונטע ברזילי, ולארי חמאתי ויובל רפאל. אתה רואה את כל השמות ואומר לסטודנטים, אתם מכירים את כל אלה, הם היו בדיוק כמוכם והגיעו לבמה הגדולה של ישראל. גם מאחורי הקלעים אתה תמצא מפיקים, נגנים וכו'.

בעצם תושבי הדרום כבר לא צריכים לנסוע רחוק בשביל ללמוד מוסיקה באקדמיה?
"המצוינות, הקדמה, החדשנות הגיעה לפה ברמה הכי גבוהה, אפילו יותר מהמרכז. הקמפוס שלנו בשדרות הוא מהמתקדמים בעולם, ברמת הציוד, ברמת התכנים, ברמת מה שהמקום הזה מציע. צריך לומר, מי שבא ללמוד ברימון לא מגיע ללמוד לשיר שיר בשביל הכייף וללכת לבית, כאן לומדים ברמה אקדמית לצד לימוד מוסיקה מרמה של קריאת תווים, דרך בסיס במקלדת כדי ללוות את עצמם, איך להקליט את עצמם באולפן, לומדים הפקה כדי שאם הם ירצו להפיק שירים יהיה להם את הכלי הזה, כמובן כתיבה והלחנה שירים עם רן אלמליח- רק אספר לך שכל שבוע נכתבים פה 42 שירים חדשים! ולתוך זה נכנס גם התחום האקדמי ועולמות הטיפול באמצעות מוסיקה שזה כמובן חיוני מאוד לעיר שלנו אחרי מה שחווינו".

כמה זה חשוב לחבר את הסטודנטים שבאים ללמוד כאן למוסיקה של שדרות?
"אנחנו נמצאים בשדרות ופועלים בשדרות אבל רוצים ושואפים להשפיע על הדרום כולו. הסיפור של החיבור לשדרות מבחינתי זו אחת ממטרות העל ואני אומרת את זה כאחת שגדלה על הדבר הזה וכמי שיודעת איזה אנשים מוכשרים יצאו מכאן. לכן המנהלת האקדמית שלנו יצרה יחד עם רן אלמליח פרויקט שנקרא העשראה (משחק מילים) כל שלושה שבועות הולך להגיע לכאן אומן מקומי, אם אלה קובי אוז, שמעון אדף וחיים אוליאל שיגיע בהמשך לצד הצעירים יותר כמו צפריר יפרח. בנוסף, יש כבר שיתופי פעולה מדהימים. כל אחד מהסטודנטים עושה פרויקט חברתי באחד מהפרויקטים העירוניים אם זה בשדרוק, מרכז חוסן וקבוצות טיפול באמצעות מוסיקה, עבודה עם הגיל השלישי, תוכניות עם הגיל הרך, עם בית הספר היסודי שקמים מעוז, עם התיכון לאומנויות החדש וכל זה קורה בתוך פחות משלושה חודשים. מי שבא לכאן, בטח בשלב הזה, יודע לאן הוא מגיע. 15 סטודנטים לא רק שבאו ללמוד כאן, הם עברו להתגורר בעיר. הם עברו לשדרות בזכות רימון ומצאו פה קהילה של סטודנטים שאין בכל מקום בארץ. בעצם הם זכו גם ללמוד ברימון, גם להתגורר במעונות וגם למלגות בזכות פעילות חברתית חשובה שהם עושים בקהילה שלנו. השילוב המדהים הזה הוא מודל באמת ייחודי לשדרות".

אלמליח: "שדרות עיר בירה תרבותית"

מלבד העניין המוסיקלי שזה מביא לעיר שדרות, קמפוס 'רימון' הוא מוסד אקדמי לכל דבר והעובדה שהעיר הפכה בשנים האחרונות לעיר סטודנטיאלית יכולה להיות יתרון גדול נוכח הקהילה הגדולה שקיימת כאן. בנוסף, גם העובדה שמעבר לכביש יש את 'מכללת ספיר'. "מי שמסיים מסלול מלא בקמפוס של רימון נפתחות לו דלתות בעולם המוסיקה על כל תחומיו" אומרת שני פוקסמן המנהלת האקדמית של 'רימון' שמשתפת ברעיונות שנרקמים עם 'ספיר'. "ישבנו עם מכללת 'ספיר' כדי לבנות שיתוף פעולה, בין הרעיונות שעלו שהסטודנטים שיגיעו לרימון יוכלו ללמוד במקביל לתואר בתרבות יצירה והפקה בתוכנית משותפת לרימון ומכללת 'ספיר'. בנוסף, מסלול תארים זה 4 שנים, מי שחשוב לו להמשיך יש גם תואר שני בתרפיה, מקצוע מבוקש לצערי בעקבות האירועים שקרו בשבעה באוקטובר, תרפיה ומוסיקה זה ריפוי עבור הרבה ילדים שצריכים מענה נפשי".

שני פוקסמן המנהלת האקדמית של 'רימון'

עבור פוקסמן, התפקיד החדש בשלוחת רימון שדרות זה של סגירת מעגל משום שהיא עצמה בוגרת 'רימון'. ההגעה לתפקיד הגיעה אחרי החלטה משפחתית משמעותית- לעזוב את ראשל"צ לטובת העוטף. "הסיפור שלנו שאחרי השבעה באוקטובר החלטנו לעשות מהלך של לבוא לחזק את הקהילה בעוטף" היא משתפת, "אחרי הרבה מחשבות ובדיקות שעשינו החלטנו להצטרף לקיבוץ סופה שזה בדרום העוטף. כמובן שהתחלתי לחפש עבודה ואז נתקלתי במשרה של רימון ומשם הכל היסטוריה".

אם אתם תוהים מה קרה לקריירה שלה כי הרי לשם כך היא נרשמה לרימון, היא מספרת ששמה את הקריירה בהולד 12 שנים לטובת משפחה וילדים, בין לבין הייתה מחנכת בתיכון ורכזת מגמת מוסיקה. בימים אלה היא עמלה על סינגל חדש והיא עם רצון גדול להחיות מחדש את החלום המוסיקלי. בינתיים "אני נהנית מאוד מהעשייה כאן".

מה את חושבת על ההגעה של רימון לעיר כמו שדרות?
"בעיניי זאת בשורה מדהימה למרות שבהתחלה חשבתי שאולי היא לא פחות מהזויה. וזה למה כי אנחנו מדברים על משהו שהיה שייך למי שגר באזור המרכז ואם לא, אז נדרש מאחד שמגיע למשל מהדרום המון משאבים ולוגיסטיקה ונסיעות. אני חושבת שמבחינת מיקום גיאוגרפי להגיע לשדרות זה הכי נכון וגם מבחינת מה שהעיר הזאת מייצגת והמוניטין המוסיקלי שלה שקצת נבלע בגלל המצב הביטחוני".

מה גילית על שדרות שלא ידעת?
"אני יכולה לומר לך שהופתעתי מאוד כי המוסיקה בשדרות הרבה יותר גדולה ממה שהכרתי. אני לא אגיד שצריך להחזיר את הצלילים למקלטים כי אנחנו לא רוצים יותר שינגנו מוסיקה בשדרות במקלט אבל להחזיר את הצלילים של שדרות לקדמת הבמה. אני בטוחה שעם 'רימון' זה יקרה".

במסגרת התוכנית האקדמית בקמפוס רימון מרגש במיוחד לראות את אחד המורים בשיעור כתיבה והלחנה- רן אלמליח מלהקת כנסיית השכל.

רן, אגע שוב בנקודה שאמרת לקובי אוז אם הוא מדמיין מה היה קורה בתקופה שלכם אם היה רימון בשדרות?
"שאלה טובה שמעסיקה אותי. קודם כל בטוח שכולנו היינו נרשמים לשם, יכול להיות שהדרך הייתה יותר קלה. במקום לגלות את הכל לבד, גם אני וגם קובי אוטודיקטים בכלל כל המוסיקאים משדרות אבל אם הייתה לנו איזו יד מכוונת שלא לדבר על הציוד שיש שם ועל מה שמסביב אז אני בטוח שזה היה עושה לנו את החיים יותר קלים".

רן אלמליח מארח את קובי אוז

יש גם משהו בדרך הארוכה?
"אז זה מה שאני אומר בדברים האלה אתה אף פעם לא יכול באמת לדעת, בתחושה שלי אם אני צריך לבחור לעשות את הדרך הקלה או לעשות את הדרך הקשה, תמיד עדיף לבחור את הקלה. אני לא יודע אם טיפקס הייתה נשמעת כמו טיפקס או כנסיית השכל הייתה נשמעת כמו כנסיית השכל אבל בוודאות זה היה מקל עלינו".

אחרי לא מעט שנים במרכז הארץ, לפני מספר שנים אלמליח עשה מעבר חזרה דרומה, קרוב לשדרות. הוא מתגורר בקיבוץ 'דורות'.
"אני חייב לומר שהלו"ז שלי מאוד עמוס" אומר אלמליח, "אבל אני מפנה את הזמן ללמד ברימון שדרות בהמון שמחה ונהנה מזה מאוד. בכללי אני תמיד מרגיש שיש לי איזה חוב שאני צריך להחזיר לשדרות. כל מה שהשגתי קשור בזה שנולדתי בעיר הזאת. לכן, בשנייה שביקשו ממני, אני ישר אמרתי כן. אם יש לי הזדמנות לתת לדור הבא, אני הראשון להיות שם".

מה זה לדעתך יכול לעשות לשדרות?
"קודם כל, לשדרות זה יכול לתת המון כי היא הופכת להיות סוג של בירה תרבותית. אתה יודע גם הסיפור הזה של רימון, גם זה שנפתח בי"ס לאומנויות והיא הפכה לעיר סטודנטים וממש שוקקת חיים. בכלל כל המסה הקריטית הזאת של דברים שקורים בבת אחת יחד עם כל האנשים שעוברים לחיות באזור זה דבר נפלא שקורה. אני באמת לא יכול לחשוב על עיר אחרת שבה היה יותר נכון לפתוח בית ספר למוסיקה כמו רימון".

אנחנו מדברים כל הזמן על התקופה שיצאו מכאן אמנים משהו שנבלע בשני העשורים האחרונים בצל המציאות הביטחונית?
"אני מבין את מה שאתה אומר אבל אני חושב שהמוסיקה לא נעלמה אף פעם משדרות. אתה יודע, יש אנשים שמצליחים מאוד משדרות אבל לא בכותרות. אנחנו למשל להקת רוק ישראלית אז שומעים עלינו יותר אבל יש רבים שעוסקים בתעשייה אם זה כנגנים ואם זה כמפיקים כמו צפריר יפרח ורן אביטן. הם עושים דברים גדולים, יפרח עובד עם אמנים גדולים בחו"ל, אביטן עם אמנים גדולים בארץ ואתה לא תשמע עליהם אולי בכותרות אבל הם חלק מדור ההמשך של המוסיקה שיצאה משדרות וכייף לראות את זה".

אתה רואה את המשך השושלת המוסיקלית של שדרות עם הגעת רימון?
"קודם כל כן. עם הסטודנטים שאני מלמד והשירים שהם כותבים יש סיכוי גדול. חבורה מוכשרת בטירוף. הם כמובן צריכים הכוונה, צריכים שיאמינו בהם. אגב, לנו היה מזל של הדור שלנו שהיו אנשים שהאמינו בנו ולא משנה כמה אתה מוכשר אם אף אחד לא מאמין בך, אין לך את הביטחון לעשות את זה. גם בתקופה שלנו היו כאן מוסיקאים מבוגרים יותר שהאמינו בנו ונתנו לנו את הביטחון להקים את כנסיית השכל ולפרוץ החוצה ולכן מסגרת כמו רימון היום בשדרות יכולה להעיף את המוסיקאים המוכשרים שגדלים כאן קדימה".

הבחירה בשושן התקבלה בתום הליך איתור מקצועי שנוהל על ידי ועדת האיתור ובהובלת סגנית ראש העיר ויו"ר הנהלת הסינמטק, יהודית אוליאל־מלכה. התהליך כלל ראיונות עומק, בחינת התאמות וניסיון מקצועי, והערכת יכולות הנהגה ופיתוח.

ראש העיר אלון דוידי בירך: "מאחלים לשני הצלחה גדולה בדרכה החדשה!" ציין והוסיף:  "זוהי גם הזדמנות להודות לבני כהן היקר, המנכ"ל היוצא, על שנים של עשייה מבורכת, פיתוח וקידום הסינמטק והבאתו למוקד תרבותי משמעותי בעיר".

הזכייה מרגשת במיוחד לאור העובדה שזהו הפסטיבל הראשון המתקיים בעיר שדרות מאז אירועי ה-7 באוקטובר. הסרט, פרויקט גמר של בוגרי השנה שעברה, הוקרן בין שמונה סרטים נבחרים מכל רחבי הדרום. עשרות תלמידי המגמה נכחו בהקרנה החגיגית בפסטיבל, חוו אווירה מעוררת השראה, ואף השתתפו בסדנת AI ייעודית, אירועים שחיזקו את תחושת השייכות לקהילת היוצרים המקומית. "כבמאי וכמי שבני משפחתו איבדו יקיריהם בשביעי לאוקטובר, היה לי חשוב לספר את סיפורם מנקודת מבט שלנו הנערים במשפחה", שיתף התלמיד שגיא כהן. הסרט מתמקד בסיפורו של עומרי, נער בן 14 מכפר עזה, שפונה מביתו. שגיא, משה ואיליי, יוצרי הסרט מדגישים כי "הצגנו את הקיבוץ הפסטורלי, ואת התחושות של איך מתנתקים מהבית, מתוך מטרה להביא צד אופטימי – לחזור, כי אין כמו הבית.

דניאל אברג'ל עזר רבות להכנת הסרט, דייק אותנו בדברים שרצינו להעביר בפשטות". מוטי אברבוך, מורה למגמה, הדגיש את החשיבות של הקול האישי: "אני מנסה לכוון את התלמידים לספר את הסיפור שלהם, להבין שנקודת המבט שלהם ייחודית. אירועי אוקטובר חשפו בפניי מתבגרים אמיצים וערכיים, שפתחו את הלב שלהם ונתנו לכולנו הצצה למתרחש בתוכם". אדי דגן, מנהל מקיף אמית כללי שדרות: "הסרט 'אין כמו הבית' הוא עדות מרגשת לכוחו של הדור הצעיר לספר את סיפור המקום שלנו באומץ וברגישות. זוהי גאווה עצומה לבית הספר ולקהילה, וזהו דור שלא מפחד לומר בקול: אין כמו בבית – ואנחנו מאמינים שהם יהיו אלו שיבנו אותו מחדש".

הפסטיבל התקיים בעיצומה של מתיחות אזורית אך בחר להציע אלטרנטיבה אחרת לגמרי: דיאלוג וכוח תרבותי המחבר בין עמים. את הפסטיבל יזמה דנה שמח, חוקרת עצמאית של איראן, בשיתוף עם עיריית שדרות, שנענתה לקיים ולהפיק יחד את הפסטיבל.

הפסטיבל משך קהל מגוון שכלל חובבי תרבות, יוצאי איראן, חוקרים, סטודנטים, דיפלומטים, אמנים ואישי ציבור. הפסטיבל נפתח בקבלת פנים חגיגית ובהופעת אנסמבל של איתי ארמון. מיד אחר כך עלה לבמה ראש העיר, אלון דוידי, שנשא פנייה מרגשת אל העם האיראני בפרסית וקרא לבנות יחד גשר של תרבות לחיבור בין העמים.

במהלך הפסטיבל נערכו הקרנות של סרטים נבחרים, בהם "לקרוא את לוליטה בטהרן" (כולל שיחה מיוחדת עם הבמאי ערן ריקליס) ו"הסוכן" של אסגר פרהאדי, יחד עם מופעים מוסיקליים מגוונים ובהם חזי פניאן ולירז צ'רכי במופע פסיכדלי־פרסי.

אחד מרגעי השיא של הפסטיבל היה טקס הענקת אות ההוקרה לזמרת ריטה, על תרומתה ארוכת השנים לקירוב בין עמים ועל תרומתה הייחודית בהבאת התרבות האיראנית לקדמת הבמה בישראל.

לצידה קיבלו אות הוקרה אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, ופרופסור דוד מנשרי, מן החוקרים הבולטים בעולם לתרבות איראן. את האותות העניקו סגנית ראש העיר ויו"ר הנהלת המתנ"ס, יהודית אוליאל מלכה, ודנה שמח.

"שדרות הוכיחה שוב את כוחה כעיר של אומץ, של קהילתיות ושל יצירה. האירוע הזה היה לא רק חגיגה של תרבות אלא אמירה ערכית. גם כשיש רעש של עימותים, יש מקום לשפה אחרת. אנחנו גאים להביא לעולם דוגמה של אור מתוך הדרום, ולהראות שגם בזמנים מורכבים אנחנו יודעים לפתוח דלת, לב, ואופק".

דנה שמח, יוזנת ומפיקת הפסטיבל: "מה שראינו כאן בשדרות מוכיח שהתרבות חזקה מכל פחד ומכל מחסום. אנשים הגיעו לכאן כי הם רוצים להקשיב, להרגיש ולהכיר את מי שנמצא מעבר לכותרות. קיבלנו מסרים חיים מגולשים באיראן, ראינו עיניים דומעות של יוצאי איראן בישראל, וראינו איך קולנוע, מוסיקה וסיפור אנושי מצליחים לחבר בין עולמות. אם אפילו אדם אחד ייצא מכאן עם מחשבה חדשה על העם שממול, עשינו צעד קטן אבל משמעותי בדרך לדיאלוג אמיתי".

הסרט, באורך 78 דקות, הוקרן במסגרת אירועי הקיץ של סינמטק שדרות וזכה לתשואות ולתגובות חמות. מיד לאחר ההקרנה נערך שיח פתוח עם היוצרת, שהוביל לרגעים אינטימיים, כנים ומטלטלים במיוחד. הקהל – שכלל תושבים, אורחים ומובילי תרבות מקומיים – הגיב בהתרגשות עמוקה, ולא נותרו עיניים יבשות באולם.

שיאו של הערב היה בהופעה מפתיעה ומחשמלת של דפנה ארמוני, אמה של היוצרת וגיבורת הסרט, שעלתה לבמה וביצעה כמה משיריה האהובים. המפגש החי עם הקהל, לצד הממד האישי והנוגע של הסרט, הפך את הרגעים למרגשים במיוחד – כאילו התמזגו הזיכרון, הקול והנוכחות המוזיקלית לכדי חוויה אחת עוצמתית.

"ספק ילדה ספק אישה" מגולל את סיפורה האישי של אלה ארמוני, שמקבלת בגיל 30 מזוודה מסתורית ובה קלטות וידאו משנות ה-90, אותן שמרה אמה בסוד. דרך הקלטות נחשפים לא רק פרקים נסתרים מחיי האם, אלא גם זהותו של אביה של אלה – דמות מעורפלת שהותירה סימני שאלה בילדותה. הסרט משלב קטעי ארכיון נדירים, שירים, קלטות ביתיות ושיחות מוקלטות, ויוצר פסיפס רגשי ומעמיק על זהות, זיכרון ויחסי אם-בת.

מנכ"ל סינמטק שדרות, בני כהן, סיכם: "היה זה ערב נדיר בעוצמתו. סרט שמצליח לחדור מתחת לעור, לעורר זיכרונות ולגרום לכולנו להתבונן אחרת על הסיפור של הבית, של אמא ושל עצמנו. אנחנו גאים לארח יוצרת כל כך רגישה ואמיצה כמו אלה ארמוני – ולהביא קול נשי אישי ומטלטל למסך הגדול."

כ-4,000 תושבות ותושבים ואורחי העיר מילאו את האצטדיון עד אפס מקום ונהנו ממופע שהוא הרבה יותר ממוזיקה: זו הייתה חגיגה של קהילה, זיכרון, עוצמה וחיבוק אחד גדול לעיר אופקים.

מדובר במופע הראשון של עמדי ברשות מקומית מאז שבחר לחזור לבמות מאז פציעתו, והבחירה לפתוח אותו באופקים לא הייתה מקרית: במהלך ההופעה שיתף עמדי ברגע אישי מרגש – הוא עצמו בילה רבות באופקים במהלך שירות המילואים שלו, כשהתארח עם צוותו בעיר וזכו, לדבריו, ליחס חם, אוכל ביתי ופינוקים מהתושבים.

"עבורי, אופקים מרגישה כמו בית", אמר עמדי מעל הבמה, וחזר שוב ושוב לאורך הערב להזכיר לקהל כמה תושבי אופקים הם גיבורים אמיתיים. רגע שיא נוסף נרשם כשהקדיש במיוחד את השיר 'דללה' לגיבור, עוז דוידיאן, שהיה נוכח בקהל. עוד הקריא עמדי את שמות השוטרים שלחמו ונפלו באופקים ביום השבעה באוקטובר, הניף דגלי זיכרון והניח דגש על כבודם וזכרם של חללי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל תוך שהוא יורד מהבמה ומתקשר ישירות עם הקהל, באווירה חמה, מחבקת ומלאת עוצמה.

ראש העיר, איציק דנינו: "זה היה ערב של קהילה חזקה, עיר שלמה שבאה ביחד לשיר, להתרגש ולהתאחד. עידן עמדי לא בחר סתם לפתוח את סבב ההופעות שלו כאן באופקים, הוא מכיר מקרוב את העיר הזו, את הגיבורים שבה, ואת הלב הפועם שלה. אני רוצה להודות למפעל הפיס על התמיכה, לעידן עמדי על האהבה הגדולה שהביא איתו לבמה, ולחברת אופקטיבי על ההפקה המושקעת. אופקים ממשיכה להיות עיר שמביאה את הטוב ביותר לתושביה וגם בקיץ הזה יש לנו עוד הרבה מה לחגוג יחד".

שלמה ארצי, הזמר והיוצר הישראלי, שיותר מ- 5 עשורים מוביל במוזיקה הישראלית, מגיע בשנית לשדרות להופיע בפני תושבי שדרות והעוטף שלא הפסיקו לשיר ולרקוד לצלילי להיטיו במופע באצטדיון העירוני בספטמבר 2023.

באוקטובר 2024, שודר ב"קשת 12" הסרט "לב שבור לרסיסים: ההופעה האחרונה בשדרות" ובו ארצי מתועד צופה בעצמו מופיע בשדרות וזאת באולם קולנוע ריק. כזכור, זוהי ההופעה האחרונה של ארצי רגע לפני שהתחילה מתקפת הטרור שאיתה אנו מתמודדים עד היום. בסרט ארצי צופה באנשים שבדיעבד התגלה כי הם נרצחו, ביניהם ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל. בעקבות כך, ארצי הודיע כי הוא יפתח את סיבוב ההופעות הבא שלו בשדרות וזאת כאות לניצחון וסגירת מעגל, ולחיזוק החוסן של תושבי העיר.

ואכן החברה העירונית לספורט שדרות, בשיתוף מרכז הצעירים ועיריית שדרות, פרסמו השבוע, כי ב-15 במאי, ערב ל"ג בעומר, שלמה ארצי יחזור למופע חד פעמי וייחודי בשדרות. המופע צפוי לשלב זיכרון ותקומה וזהו אירוע שאסור לפספס!!

מכירת הכרטיסים נפתחה ולתושבי העיר שדרות המחירים צפויים לנוע מ- 159 ₪ ועד 230 ₪ (תלוי במקום הישיבה). כמו כן, לתושבי חוץ המחיר הינו מ- 179 ועד 230 ₪.

ראש העיר, אלון דוידי: "האיש והאגדה, שלמה ארצי, מגיע לשדרות להופעה מרגשת שתיגע שוב בלב של כולנו. החזרה של שלמה להופיע בשדרות מסמלת אחדות, תקווה ואמונה כי החיים ממשיכים וזאת לצד הזיכרון של כל הנופלים. נמשיך לשמוח, להנות יחדיו ולהביא לשדרות את מיטב האומנים ומופעי התרבות הטובים ביותר בישראל".

מנכ"ל החברה העירונית לספורט, אופיר אסולין: "אנחנו מתרגשים ונרגשים להודיע על ההופעה הקרובה של שלמה ארצי בשדרות, שתהיה חוויה מוזיקלית יוצאת דופן לתושבי העיר והאזור כולו. הופעה כזו, של אחד האומנים הגדולים והמוערכים בישראל, היא הזדמנות נהדרת להביא את התרבות והאמנות אל ליבו של הנגב המערבי ולהפוך את העיר לאבן שואבת למופעים ברמה הגבוהה ביותר. אנו מזמינים את כל תושבי שדרות והסביבה להגיע ולחוות את הקסם של שלמה ארצי".

האלבום החדש "בבית", בניהולו המוזיקלי של מיכה ביטון ובהפקת פטריק סבג ושמוליק דניאל, נוצר במסגרת הרזידנסי ביפו העתיקה.
משתתפי הפרויקט: איציק אברג'ל, טמיר שלומי, נגה פלדינגר, משה עמר, מירה עוזיאל, איילת דוניבסקי, תמר שרה קפסוטו, לינור עין גדי, גלעד ווקרט, רותם מאיר לוי.

מאז תחילת המלחמה, עיריית תל אביב-יפו נרתמה לקליטת עשרות אלפי מפונים משדרות, מיישובי העוטף, מדרום הארץ ומהצפון. ב21/7/24- הושקה תכנית שהות אמן ייחודית ברובע האמנים ההיסטורי של יפו העתיקה, ביוזמת קבוצת אתרים ובאמצעות החברה לפיתוח יפו העתיקה של עיריית תל אביב-יפו. עשרת המוזיקאים שהתקבלו לפרויקט זכו למגורים בחלל מרהיב לצד ליווי מקצועי של טובי אנשי ונשות המקצוע בעולם המוזיקה, אשר יצרו חממת יצירה מעצימה ומפרה. בתקופה כה מורכבת. שוב מתבהר כי המוזיקה היא אחד הכלים העוצמתיים להתמודדות ולהחלמה.

במהלך התכנית עבדו המוזיקאים והמוזיקאיות על שירים חדשים, ובתהליך מוקפד נבחרו השירים שעובדו, הופקו והוקלטו. עשרה שירים מרכיבים את האלבום היפה והמרגש "בבית".

מנהלו האמנותי של חלקו הראשון של פרויקט המוזיקה של JAR, המוזיקאי יליד שדרות מיכה ביטון ומפונה בעצמו, ליווה את התהליך מבחירת האמנים ועד הפקת האלבום. את חלקה השני של התוכנית במהלכו נוצר המופע החגיגי להשקת האלבום מלווה אמנותית המוזיקאי אלון עדר שאף יתארח בהופעות ההשקה.

זו הפעם השנייה שבה הרזידנסי ביפו העתיקה )JAR )אשר החל לפעול באוגוסט ,2022 מארח אמנים ואמניות מפונים.
הופעות: הופעת טרום השקה חגיגית תתקיים בתאריכים 16-18/12/24 במסגרת פסטיבל אתנחתא, מוזיאון תל אביב. מופע חגיגי להשקת האלבום יתקיים ב 7/1/25 במועדון הרידינג .3 אורח מיוחד: אלון עדר, הכניסה חופשית.

כאמור, האלבום החדש, "מחכים לנס" ששוחרר השבוע לרדיו ולרשתות יושק במסגרת חגיגה כפולה- שלושים שנות קריירה וחגיגות יום הולדת 60 במופע מיוחד שיתקיים ב-18.12 באולם הגריי ת"א. יש לציין כי באלבום מתארחים אומנים נפלאים: אהוד בנאי, שלומי שבת, לאה שבת, חמי רודנר ומני בגר.

מיכה חי כבר 33 שנים עם משפחתו במושב נתיב העשרה, ב- 7.10 במתקפת הפתע של חמאס השתנו חייו. מיכה וכל משפחתו, 11 נפשות, שהו בממד 14 שעות וניצלו בנס. למושב נתיב העשרה חדרו מחבלים שרצחו 20 מטובי בניה של המושב ביניהם ארבעה חברים קרובים של מיכה שיצאו להגן על המושב: אורן שטרן, יגאל וקס, עמית וקס ודני וובק זכרם לברכה.

"בחודשים האחרונים יצא לי לחשוב לא מעט על המילים של 'איש וכינור' ועל המשמעות של שדרות ובית אחרי השבעה באוקטובר, חשבתי לבצע חידוש והתחלתי לכתוב. יצאו לי איזה שבעה בתים כי רציתי שמה שקרה לשדרות ולעוטף יקבל ביטוי בביצוע מחודש" משתף ביטון בשיחה עם 'דין וחשבון', "במהלך העבודה המוסיקלית עם המפיק פטריק סבג פתאום מצאנו את החיבור בין 'איש וכינור' לשיר "הצד המואר" ופטריק הציע לעשות "משאפ". מה שחיבר אותי במיוחד לרעיון זאת האופטימיות שהכנסנו לשיר ש"למרות הכל נדלק עלינו אור" כי יצא לי להסתובב לא מעט בשדרות בתקופה האחרונה ואני רואה איך למרות מה שעברה העיר היא לאט לאט מתאוששת וחוזרת לעצמה".

במסגרת העבודה על הביצוע המחודש נולדו להם בשני מקטעים חדשים, מילים חדשות המבטאות את מה שקרה פה בשבעה באוקטובר. "אל מול גבולות שנפלו החיים פה רחוקים ואין שום עדות לבית קטן וירוק צחוקם של ילדים" נכתב בחלק השני של השיר שממשיך בהתייחס לשבת שמחת תורה "בחום השמש בבוקר חג של יום שבת שדרות ובית נתיב עוטף, אני לבד".

אפשר לומר ששדרות של היום לא דומה בכלל לזו של פעם מכל הבחינות?
"אני מסכים איתך אבל יש משהו במשפחתיות שקיימת. תראה, פעם הייתה תמימות, לא ידענו מה מחכה לנו בעתיד, גדלתי בשדרות של אחר מלחמת ששת הימים, גבולות פתוחים, עזה זה בכלל היה מקום שהיינו נוסעים אליו, מקום די ידידותי, אני זוכר את זה בתור ילד, זוכר שהיינו עושים שם קניות, זוכר את השוק הערבי בשדרות שהם היו באים לפה ולא היה לנו פחד. התעסקנו עם ילדות פשוטה ועם הדמויות הצבעוניות שהיו כאן. לכן הרעיון בהפקה המחודשת לחבר בין מה שהיה פעם למה שקורה היום".

מה שהופך את התוצאה למיוחדת זה לא רק העניין המוסיקלי אלא הצד הוויזואלי של הקליפ?
"אני כתבתי את הסיפור לקליפ ושלחתי לבחור גאון בשם אוהד אלימלך שבעצם לקח תמונה שלי שהייתי ילד ובנה קליפ שמטרתו כמובן להמחיש את שדרות של פעם. יש קטעים בקליפ שממש מזכירים לי את שכונת ניר-עם, את אזור המרכז ובית הקפה וכמובן את בית הספר. בנוסף, הקליפ משלב בין מה שהיה פעם למה שיש היום לכן אתה גם תראה איך משחקי הקובייה מתחלפים במשחקי וידאו. אני שמח לשמוע שזה מצליח לגעת בהמון אנשים ולגרום לסוג של געגוע לתקופה שלא תחזור".

ברמה האישית איך עוברת עלייך השנה הזו?
"אין בכלל ספק שמדובר בשנה מורכבת ולא פשוטה שהתחילה בבוקר השבעה באוקטובר עם מתקפת מחבלים על הישוב שלנו, 20 מתושבי נתיב העשרה שילמו בחייהם. מה שמדהים שהתחילו הדיווחים בשעות הבוקר בקבוצת הווטסאפ הייתי משוכנע במשך שעות שמדובר באירוע שמתרחש רק בנתיב העשרה, לא עלה במוחי שיש מתקפת מחבלים גם בשדרות, באופקים ובכל הקיבוצים. עברו שעות לא פשוטות עד שהתפנינו מהבית. בשנה האחרונה חיינו בבית מלון בתל אביב ולפני כחודש עברנו סוף סוף לדירה זמנית כדי לקיים סוג של חיים נורמאליים. כמובן שאני מתפלל לסיום המלחמה והשבת החטופים כדי שנוכל לחזור לבית שלנו".