מזה יותר מעשור שקסלסי לא מתגוררת בשדרות וחיה את חייה בברלין בירת גרמניה אבל היא תמיד לדבריה מרגישה מחוברת לנעשה כאן וכל ביקור אצל הוריה ליליאן ועמי גורם לה להרגיש הכי בבית. הפעם, לביקור הארוך שלה בישראל עם בן זוגה ובנה הפעוט יש משמעות כפולה והיא כוללת השקת ספר ביכורים "בשדות חיטה" ביום ראשון הקרוב בשעה 19:00 בבית המייסדים במעמד ראש עיר אלון דוידי, הח"כ והשר לשעבר עמיר פרץ, סגנית ראש העיר יהודית אוליאל ובהנחיית אנשי ההוראה והחינוך דר' יצחק חפוטה (חופי) ופלורה אדרי. "רק להסתכל על רשימת האורחים אתה מבין כמה איכות יש בעיר שלנו, באמת אנשים שיצאו מפה והצליחו להביא לשדרות המון כבוד ואין ספק שאני מאוד מתרגשת מזה" היא משתפת על תחושותיה לקראת ערב ההשקעה הרשמי.

הספר "בשדות חיטה" בהוצאת 'ניב' מביא על פני 258 עמודים את סיפורה של מיכל שמבוסס על תיאורים מהחיים האמיתיים של קסלסי-וואי. "מיכל עוברת משדרות לברלין בעקבות בן זוגה הגרמני, תומס. בברלין היא חווה פלאשבקים וסיוטים משתקים שמטלטלים אותה. זיכרונות הילדות בצל הקסאמים וטראומות שעברה בצעירותה מאיימים על חייה החדשים. היא מאובחנת עם פוסט־טראומה ובעזרת המטפלת שלה היא יוצאת למסע אישי בניסיון למצוא אושר ושלווה אל מול עברה הטראומטי".

הילדות בשדות החיטה שהתחלפה במטחי טילים

מי שגדל בשדרות של שנות התשעים ואפילו ראשית שנות האלפיים הכיר מציאות שלא היה כלום אבל היה הכל, בעיקר עיר שקטה אי שם בנגב המערבי שעד אז התבלטה בזכות המהפכה של להקת שפתיים, טיפקס, כנסיית השכל ומירי בוהדנה אחת. כמו מרבית בני גילה של עדי, נוף הילדות כלל את הגבעות שבהם החבורות נהגו לטייל, השטחים החקלאים של הקיבוצים מסביב ושדות החיטה של קיבוץ ניר-עם שהיו במרחק פסיעה מבנייני המגורים של רחוב ניר- עם בשדרות וכן שדות החיטה של קיבוץ אור הנר שהגיעו עד החזית של הספרייה העירונית, אם תרצו שכונת בן גוריון כיום.

"אפשר לומר שגדלנו בסביבה די פסטורלית" אומרת עדי בחיוך, "אני זוכרת לגמרי את הילדות שלי ככה בשדות מול שכונת ניר-עם, היינו יכולים לבלות שם שעות. לפעמים הייתי מנצלת את הבילוי לקצת שקט כדי לקרוא ספר ואפילו לכתוב סיפורים קצרים כי באמת הייתי מחוברת מאוד לכתיבה. אני זוכרת שהייתי שולחת לעיתון שלכם כל מיני סיפורים וקטעי שירה".

אז אפשר לומר שחזרת למקורות עם הספר החדש?
"מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי ספרים, אהבתי לכתוב. היומן שלי היה מלא בספרי שירה, גם הייתי בחוג של כתיבה יוצרת אבל איכשהו כשהתבגרתי די הזנחתי את החלק הזה בחיים שלי, אחרי שסיימתי תיכון, הגיע הגיוס לצה"ל ואחר כך הלימודים באוניברסיטה, תוך כדי הטיפול באמא שחלתה ככה שלא היה לי ממש ראש לזה. בשנים האחרונות אחרי שהקמתי משפחה ואני חיה בברלין לא מעט שנים, הבנתי שבתוך כל הפוסט טראומה שהתפרצה אצלי, הכתיבה הייתה חלק מתהליך ההתמודדות".

בואי נחזור לטראומה שכל בני גילך חווה אותה בשלב ההתבגרות?
"אנחנו מדברים על תקופה אחרת לגמרי שלא ממש מזכירה את המציאות של היום. אנחנו באמת גדלנו בעיר שקטה, פתאום ביום אחד הכל השתנה. פתאום שדרות, המקום הכי בטוח בעולם בשבילנו הפך למסוכן. מי בכלל חשב שאנחנו נמצאים כל כך קרוב לעזה. כשהתחילו לירות טילים לא באמת הבנו מה זה, אני זוכרת שהיינו שומעים שריקה ופשוט מסתכלים לשמיים ואז בום. זאת לא הייתה המציאות שהכרנו קודם, מעיירה קטנה ושקטה עם שדות חיטה מסביב פתאום הפכנו לעיר שמזוהה בעיקר בגלל טילים שיורים עלינו".

את גדלת במציאות אחרת והתבגרת לתוך מציאות הפוכה באופן קיצוני. כמה זה השפיע עלייך בראיה לאחור?
"הגדרת את זה מדויק. אם אני מדברת על עצמי רגע שגם כך לא היה לי ביטחון בשמיים, היו תקופות שהייתה תחושה כאילו הלכתי לאיבוד בתוך כל הכאוס שהיה כאן, צריך לזכור שו תקופה שלא היו אזעקות, לא הייתה כיפת ברזל, שום דבר לא היה מכין אותי לזה שפתאום תתפוצץ רקטה ואנחנו היינו צריכים להמשיך בשגרה עם מבחני הבגרות עד שלא הייתה בריכה שלחו אותנו למקלטים ללמוד לבגרויות. אני חושבת שאחד מהרגעים שממש ערערו לי את הביטחון היה הרגע שבו אלה אבוקסיס, שהייתה חברת ילדות שלי נרצחה מפגיעת רקטה. כאילו בשבת עוד נופפתי לה לשלום מהרכב ואחרי כמה שעות היא נרצחה, זה רגע בלתי נשכח שטלטל את כולנו אני חושבת".

לאחר שסיימה את לימודי התיכון היא התגייסה לצה"ל ושירתה בתחום ההסברה, במסגרת תפקידה היא טיילה בין הבסיסים הרבים של ישראל והדריכה לא מעט משלחות שהגיעו להכיר את המדינה. עם שחרורה נאלצה לקחת פסק זמן לטובת הטיפול באמא שלי שחלתה בסרטן והחלימה. בין לבין היא גם עבדה כמורה מחליפה בשער הנגב ובאחד מאירוע ירי רקטות היא ניצלה בנס. בהמשך, היא החלה את פרק ב' של הלימודים, הפעם באוניברסיטה העברית ירושלים. לאחר שסיימה את לימודי התואר היא התקבלה לסמינר דיפלומטיה יוקרתי עם 11 נציגים מכל העולם, במהלך העבודה היא הכירה את מי שלימים יהפוך לבעלה, עיתונאי גרמני שמאוד אוהב את ישראל. בהמשך, במסגרת עבודתה היא הגיעה לברלין שם גם התחזק הקשר הזוגי שהפך לאהבה גדולה עם משפחה וילד.

"מאוד התאהבתי בברלין, התחלתי לעבוד בהדרכת טיולים יש לי כמה כובעים שם, עד היום עובדת כמדריכת טיולים ופוגשת כל הזמן ישראליים ולכן גם מתגעגעת כי נחמד להתגורר שנה שנתיים לא לכל כך הרבה הזמן".

מסקרן לדעת איך רואים בגרמניה את ישראל?
"ישראל מאוד מעניינת את גרמניה באופן כללי אבל בהכרח במובן הטוב, לצערי רוב העיתונאים שם הם פרו פלסטיניים מפרו ישראליים, לשמחתי בעלי פרור ישראלי וזה מה שחיבר בעצם בנינו. חשוב מאוד שתהיה נציגות לישראל כי עיתונות זרה יכולה להיות מאוד קשה ולא פשוט להתמודד איתה"

תסבירי?
הרוב בגרמניה הוא פרווה לגבי ישראל, הוא לא באמת יודע הרבה על ישראל אבל יש קבוצות קיצון גם בשמאל וגם בימין שם מאופיינים הניאו נאצים, יש שכונות מסוימות שעדיף לא ללכת במיוחד שאני לא בלונדינית עם עיניים כחולות. מצד שני מהשמאל הקיצוני יש את הקבוצות של שונאי ישראל. הדגלים שהם מניפים בהפגנות זה לא אנחנו מבקרים את ישראל, מבקרים את המדיניות של ישראל אלא פשוט מוות ליהודים. זה בהחלט בלתי נתפס במיוחד לאור ההיסטוריה העצובה של העם היהודי עם הנאצים בגרמניה. למרות שהאנטישמיות מורגשת עדיין לצערי, אני מוכרחה גם לומר שיש הרבה אנשים נפלאים שם".

יש מחשבות על חזרה לישראל?
לא עזבתי את ישראל כי אני לא רוצה לחיות בישראל, אני מאוד אוהבת את ישראל, אני ציונית ובכלל אני מאוד מתגעגעת למדינה שלי ולעיר שלי שדרות שבה גדלתי. גם בספר אני מספרת על כמה השדרותים הם אנשים טובים וחמים וכל ביקור אני כל כך נהנית ומתרגשת כי באמת אין על שדרות. החיים נוחים אולי בברלין אבל הייתי מעדיפה לחזור הביתה לשדרות. זה לא קורה מפני שיש לבעלי קריירה משגשגת שם ובגיל 50 יהיה לו קשה למצוא מקום עבודה טוב כמו שיש לו כיום".

השקט שהביא לסערה

"צחוקם של הילדים ברקע הפריע לי להתרכז, ולאחר שקראתי כמה פעמים את אותו משפט, הנחתי את הספר בצד והסתכלתי עליהם" היא מתארת בספר את הרגע ההוא בפארק שהחזיר אליה באחת את הטראומה. "ההורים ישבו על הספסלים האחרים בפארק במרחק של כמה מטרים מהם. גם הם קראו בספרים או דיברו בטלפון, ומיד יכולתי להבחין במשהו מוזר. דקות ארוכות עברו והם לא הסתכלו על הילדים. אחד הילדים רץ פתאום מצד אחד של הפארק לצידו האחר, הסמוך לכביש. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. עיניי חיפשו במהירות אחר ההורים שלו, אך כולם היו שקועים בדבר־מה. לבסוף הרים אב אחד את מבטו מהספר שקרא וראה את בנו מתקרב לכביש. ברוגע שהימם אותי הוא קרא בשמו פעם אחת וסימן לו לחזור לפארק. הילד הביט באב ובכביש וחזר בחיוך לפארק ולארגז החול. האב חזר גם הוא מייד לספר שלו.

היא ממשיכה לתאר את הטריגר שמתחבר לילדות שלה בשדרות: "כשהסתכלתי על הילדים לא יכולתי לזכור את הפעם האחרונה לפני המעבר שבה ישבתי בפארק והייתי רגועה. מילדות היו פניי מופנות תמיד אל השמיים ואוזניי דרוכות ומחכות לשמע האזעקה. חשבתי על ילדים במקום אחר בעולם שממנו הגעתי, שאינם יכולים לשחק בלי דאגות, ותהיתי כמה פעמים הייתי צריכה לעזוב את המשחקים ולרוץ ולהתחבא במקלט. כמה פעמים הייתי מביטה בשמיים ושומעת שריקה ואז שקט ובום חזק. פתאום הרגשתי שאני מתחילה להזיע, הפעם לא בגלל מזג האוויר. דווקא אל מול הנוף הפסטורלי של הפארק, בחיים השגרתיים והשקטים של הגרמנים, הרגשתי תחת מתקפה".

איך מסבירים את זה גורמי מקצוע שדווקא השקט החזיר לך את הטראומה משדרות?
"יש כל מיני הסברים מקצועיים לטראומה בכללי אבל אני חושבת שזה הסיפור של פוסט טראומה, זה יכול להיות רדום הרבה שנים ואז להתפרץ. אני יושבת בפארק שקט שבו ילדים משחקים, לכאורה זה אמור להיות משהו חיובי אבל זה הציף בי את הטראומה כשאני הייתי יושבת בפארק בשדרות ולא יכולתי להיות רגועה, במידה מסוימת זה שם לי מראה כי הסתכלתי על אנשים שחיים חיים אחרים לגמרי ואז מחלחלת בי ההבנה של "רגע זה אומר שאני לא נורמלית?" כי עבור תושבי שדרות זה הפך לנורמה לחיות חיים לא נורמאליים ואז פתאום הבנתי שמשהו בי לא בסדר ואני חייבת לטפל בזה".

כיצד סייע לך הטיפול להתמודד עם זה?
"חלק מהכלים שקיבלתי בטיפול מהמטפלת שלי ביקשה ממני כשאני מקבלת התקף חרדה ומאוד לחוצה ואני במתח גדול והדרך להרגיע זה לעצום את העיניים ובעזרת דמיון מודרך לקחת את עצמך למקום שבו אתה מרגיש שליו, יציב, רגוע ובשבילי הייתי עוצמת את העיניים ומוצאת את עצמי בשדות החיטה שהיו סמוך לשכונת ניר עם. כילדה קטנה גדלתי שם ואיפה שהיום שכונת המוסיקה היו שדות חיטה הייתי משחקת שם וזה המקום השקט שהיה לכל ילד בשדרות בילדות. כי כולנו גדלנו ככה בשדרות עד שיום אחד המציאות השתנתה פה".

מה המסר שלך לתושבי שדרות שכמוך הזניחו את הטיפול?
"קודם כל ברור שלא להזניח את זה, אני חושבת שזה סיפור של כל כך הרבה תושבים פה. אני נזכרת במפגש שלי עם מי שהייתה מנהלת השירות הפסיכיאטרי בזמנו, דר' אדראינה כץ ז"ל. הגעתי אליה במסגרת עבודת הסמינר שלי באוניברסיטה שעסקה בעימות אסימטרי- בחינה של הסיבה למלחמה צודקת ושם לקחתי את המקרה של שדרות ודר' כץ הסבירה לי אז משהו מעניין שפוסט טראומה לרוב מתפרצת ובשדרות אין הרבה פוסט טראומתיים בגלל שכאן זה לא נגמר, זה כבר טראומה מתמשכת ולכן זה עלול להתפרץ דווקא שמישהו עובר לסביבה שקטה וזה מדהים כי זה בדיוק מה שחוויתי, דווקא החיים השקטים בברלין הציפו את הפוסט טראומה משדרות"

מה הביא אותך לכתוב ספר חשוף כל כך?
"בחופשת הלידה תוך כדי שאני מטפלת בילד 24 שעות, הרגשתי הצפה רגשית מאוד גדולה. למרות שעברתי טיפול עדיין כשילד נולד זו נקודה מאוד חשובה בחיים לעצור ולשאול איפה אני נמצא, מה השגתי, מה אספר לילד כשהוא יהיה גדול. מאחר ותמיד אהבתי לכתוב וזנחתי את זה כי עברתי למדינה אחרת שבה אתה נאלץ להתפשר, החלטתי לחזור לזה ותוך כדי הבנתי שזה כלי שמאוד מאוד עוזר לי, כמובן שבהמשך החלטתי להוציא את זה לאור. הספר נכתב כדי לספר את הסיפור שלי ולעבד את כל מה שקרה לי בשדרות מהילדות, דרך המציאות הביטחונית וירי הרקטות. בעצם הרצון לגעת בטראומה ולטפל בה נובעת גם מהרצון שלי לטפל בעצמי אבל גם כדי שאני אהיה אימא טובה יותר לבן שלי.

בנוסף, כתבתי את הספר כדי לספר את הסיפור שלי ולהוציא אותו ממני אבל כתבתי אותו גם כדי לעלות מודעות לפוסט טראומה, יש כל כך הרבה דברים שאנשים חושבים על פוסט טראומה שהוא לא נכון או חלקי. כשאתה חושב על פוסט טראומה על מה אתה חושב? על הלומי קרב זה גם חלק מפוסט טראומה והיום סובלים מתפרצת גם בגלל שאנחנו לא מתייחסים לטראומות.באו אליי אנשים קרובים אבל חייבים לשים את זה מתחת לשטיח ולהמשיך הלאה בחיים. נכון שלא צריך לשבת בדיכאון בבית ולהפסיק את החיים כי החיים ממשיכים אם נרצה או לו אבל אפשר תוך כדי שממשיכים לטפל בעצמינו או ללכת לטיפול, מצאתי מטפל שמביעה דעתה, כל אחד והטיפול הנכון לו. כמה שנרצה להדחיק את הטראומות משדרות זה לא יעזור, חייבים לטפל בזה ולא להתעלם כי אחרת זה נאגר ונאגר ומתפרץ בשלב כלשהו".

בנוסף, בספר שלה קסלסי חושפת טראומה נוספת ואותה היא חושפת באומץ. בתקופה של לפני הגיוס לצה"ל היא חוותה תקיפה מינית. "אני חושבת שצברתי מגיל 17 ועד גיל 23 רצף של אירועים שאגרתי ולא טיפלתי בהם, מלבד המציאות הביטחונית, התמודדתי עם הטיפול באמא שלי שחלתה, ניצלתי מפגיעת רקטה ועברתי גם תאונת דרכים קשה מאוד וכל פעם שהרגשתי שאני סופגת עוד חבטה ועוד חבטה העדפתי להדחיק".
וכך היא מספרת בספר: "הראייה שלי הייתה מעורפלת, והתקשיתי להבין מה קרה לי או איפה אני נמצאת. מועקה כבדה רבצה על החזה שלי, ולא יכולתי לנשום. מצמצתי כמה פעמים ואז הכול התחיל להתבהר. אחד הבחורים שעברו קודם לידי שכב מעליי והתחכך בגופי. נבהלתי מאוד כשהבנתי מה קורה לי. צרחתי, אבל לא יצאה מילה מפי. רק לאחר כמה ניסיונות, כשהסתכלתי למטה, הבנתי למה אני לא מצליחה לצעוק – ידיו לפתו את הגרון שלי.

ניסיתי להיאבק בו, אבל הגוף שלי היה כל כך חלש, והוא היה כל כך כבד. איך בחור כזה כחוש יכול להיות כבד כל כך?" "הכול קרה כל כך מהר. החצאית שלי עלתה ופתאום חשתי כאב חזק בבטן התחתונה, וכאב לא מוכר, חדש, גם שם. שמעתי את עצמי מתארת את התקיפה בפירוט, ופתאום לא יכולתי להמשיך".

יש מחשבות לפתוח בקריירה של סופרת?
"מי יודע. תראה אני לא מצפה לאיזה פרס אבל הכי חשוב לי שהסיפור שלי יעבור הלאה והספר יספר את הסיפור של שדרות והמציאות שגדלנו. בסוף סיפור הגבורה של מי שגדל בשדרות צריך ולחייב להסתיים בניצחון וכל מה שאנחנו מבקשים זה לחיות כאן בשקט ושלווה".

האם העיר שדרות בדרך להסגר? כבר עתה ניתן להרגיע ולעדכן שזה לא על הפרק לפחות בשלב הזה אבל במשרד הבריאות עוקבים אחר הקפיצה במספר החולים המאומתים בימים האחרונים. נזכיר, רק לפני 9 ימים בטבלת הרשויות הקודמת מספר החולים בעיר עמד על 5 בלבד מה שאולי מסביר את השאננות שהייתה בעיר אלא שבטבלה האחרונה שפורסמה בסוף השבוע הנתון עלה ל-24 חולים מאומתים!. בשל כך, העירייה חייבת לשנות את הגישה, עם כל הכבוד להעלאת המורל המקומי שזה מבורך, חייבים להשקיע יותר בשיקוף המציאות שכרגע בהחלט מטרידה.

כתבנו מוסיף, על-פי משרד הבריאות נרשמה בשדרות  קפיצה של 4.6% בשבוע החולף ולכן היא עלתה לשולחן הדיונים של בכירי המשרד שבשלב הזה הודיעו לעירייה כי זה לא על הפרק, יחד עם זאת העיר נכנסה לרשימת הישובים "המטרידים". להידוק האכיפה ומשמעת התושבים יהיו השלכות ישירות על המאמץ למנוע משדרות להגיע למצב של אשקלון. "אם לא נתעורר ונקפיד על ההנחיות בליל הסדר, העיר שלנו יכולה למצוא עצמה בהמשך עלייה בתחלואה. בואו נתעורר ונפנים את המצב ושאף אחד לא יחשוב שאפשר להיות שאננים" סיכם אחד התושבים בהתייחס לדיווחים השונים בכלי התקשורת בנוגע לרשימת הישובים שבהם נשקלת הסגר.