"אני לא טבחית, לא שפית-אני קונדיטורית" היא מוסיפה, "השילוב בין 2 העולמות הוא טבעי והיה לי ברור שמבחינה עסקית אני אביא את עולם האפיה לתוך בית הקפה ויחד ניצור תפריט טעים ומיוחד והכי חשוב מקום שיהיה אפשר לשבת בו בכייף וליהנות מזמן איכות".

שדרות יש לומר, לאורך השנים לא הצטיינה בתחום המסעדנות. גם בשנים האחרונות על אף השינוי המשמעותי בתחום הקולינרי עם היצע עשיר של מזון מהיר, אין הרבה מקומות שבהם ניתן לשבת עם שירות מלצרות כמו למשל בעיר השכנה נתיבות אם זה בתחום הבשרי ואם זה בתחום החלבי. בכלל, אם ניגע רגע בתחום החלבי בית קפה אחד בלבד שרד את המציאות הביטחונית העגומה וממשיך לתת מענה ראוי- בית הקפה מרשת גרג. "הבעיה בשדרות ברגע שאין היצע אנשים אוטומטית מחפשים לצאת מהעיר למקומות שיש כמה אפשרויות. ברגע שיהיה יותר היצע- כולם ירוויחו" הסבירה לי השבוע מבלה בבית קפה. "ברגע שיש היצע בכל פעם אבחר לבלות בשדרות ובכל פעם אגוון בבית קפה אחר, ככה זה עובד בכל עיר גדולה אחרת".

מאמינה בעיר שדרות

אלה, בת 25, חיה את המטבח מאז גיל 14. “תמיד אהבתי לאפות בבית. לקראת שבת הייתי מכינה עוגות מכל הסוגים ומקבלת פידבקים מהמשפחה והחברות,” היא נזכרת. “אמא שלי אמרה לי מההתחלה: ‘יש לך את זה’. אז התחלתי למכור מהבית, אתה יודע בשביל דמי כיס של נערה, ובהמשך, כבר בצבא, פתחתי מיני-עסק של עוגות מעוצבות ומארזים לשישי ולחגים. ”אחרי השחרור היא לא היססה: את פיקדון החיילת השקיעה בלימודי קונדיטוריה מקצועיים בבית הספר “בישולים”.

במקביל ללימודים עבדה בחנות “ביג סטוק"- סדרנית וקופאית במשך ארבע שנים. הייתי בטוחה שאמשיך שם"- אבל הזדמנות אחת הפילה את האסימון. “ראיתי מודעת דרושים לעבודה בקונדיטוריה. אמרתי לעצמי: אין לי ניסיון, אבל מה יש לי להפסיד? הגעתי לראיון, סיפרתי שאני מסיימת לימודים ושחלום חיי הוא לפתוח בית קפה בשדרות. ביקשתי הזדמנות.” היא קיבלה. שלוש שנים עבדה ב“אוריוס"- “אור, המנהלת, פתחה לי את הדלת. אני מעריכה אותה מאוד".

אלה בזמן עבודה במטבח. צילום: אורי גבאי

עוד קודם לכן, בשנת 2020, בעודה לקראת שחרור מצה"ל, תקופת שיא הקורונה היא הספיקה להינשא לבחיר ליבה והם יחד החליטו להגשים את החלום. הרגע שבו התקבלה ההחלטה לצאת לדרך עצמאית הייתה לאחר תקופת הפינוי בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. “באמצע פברואר גיליתי שאני בהריון,” היא מספרת. “אמרתי לבעלי: בא לי להמשיך מהבית. כל ההיריון עבדתי בלי הפסקה, אפילו יום לפני הלידה עוד עיצבתי עוגות. אבל ידעתי: אני לא רוצה יותר להיות שכירה. רוצה להיות עצמאית-לעבוד בשקט שלי, במטבח שלי.”

העסק נולד יחד עם הילדה. “זה הבייבי השני שלי,” היא צוחקת. "בזמן ההיריון על הילי נולד גם הרעיון להקים בית קפה בשדרות". לדבריה, בהתחלה כשהם חיפשו מקום לפתוח את המסעדה, מחירי השכירות היו יקרים נורא מה שאילץ אותה לוותר לעת עתה על החלום. "במצב שבו נמצאת שדרות קשה לקיים עסק עם תשלום שכירות מטורף אז אמרתי לבעלי שנוותר אבל מסתבר שהוא לא ויתר. באחד הסיבובים שלו בעיר הוא גילה כי מסעדת השווארמה של חזן הוותיקה החליטה לסגור. תיאמנו עם יהודה הבעלים פגישה ומייד פגשנו בנאדם מקסים שדרש מחיר שפוי יותר ועזר לנו לקבל את ההחלטה שהיא לא פשוטה כי בכל זאת זוג צעיר שעושה את זה בכוחות עצמו זה לא פשוט אבל אנחנו מאוד מאמינים בשדרות".

תחילה, הפתיחה תוכננה למרץ; עיכובים גלגלו אותה ל־18 במאי. “שבועיים אחרי שפתחנו עם העסק קרה מה שחששנו ממנו שהעסק ייסגר בשל מציאות ביטחונית רק שהפעם זה לא מכיוון עזה. המלחמה עם איראן שיבשה לנו הכל כבר בהתחלה וגרמה לנו להפסדים גדולים אבל לא מיהרנו להקים ידיים. ברגע שהוכרזה הפסקת אש חזרנו לעבוד בכל הכוח וכייף גדול לראות תושבים מצביעים ברגליים".

עד כמה היא חוששת מהמציאות הביטחונית היא מודה. "זה לא פשוט לפתוח עסק בשדרות בתקופה כזו,” היא מודה, “אבל אני מאמינה בעיר שלנו וביכולת שלה להתאושש. אסור לתת לאויבים שלנו מעבר לגדר לנצח אותנו. אנחנו כאן כדי להישאר ולהמשיך להתפתח- זו התשובה הכי טובה לטרור.”

עבודת יד, בלי קיצורי דרך

אני פוגש את אלה בבוקרו של יום ראשון. היא כבר השכימה והתייצבה במטבח בשעה 5 בבוקר. לפני שראשון הלקוחות הגיע היא כבר דאגה שלא יחסרו מאפים טריים. כמו שאתם מבינים היא מקפידה על איכות ללא פשרות. "כל מה שיוצא אל הוויטרינה מתחיל מאפס. אין קיצורי דרך, אין קופסאות קסם. זה אני, הבצק והסבלנות.”

“הקינוחים, המאפים, בצק הפיצה, הרטבים לפיצות ולפסטות- הכול אנחנו מכינים כאן. הדבר היחיד שאני קונה הוא לחם ופסטה מספק שאני סומכת עליו בעיניים עצומות.” היא לא מתנצלת על הקושי, להפך: “אני לא מחפשת חיים נוחים במטבח. אני מחפשת לתת ללקוחות שלי איכות.”

מהי איכות? “זה להתעורר באמצע הלילה כשצריך, במיוחד לפני שישי, כדי להכין חומרים טריים. זו החלטה להעמיד קרואסון על יומיים עבודה ולא על חצי שעה במיקרו. זה להבין שכל אחד יכול להכין בבית ביצים ולחם, אבל ‘ארוחת בוקר’ היא חוויה של חומרי גלם טובים, איזון טעמים, מרקם, טריות ושירות. אם אני לא מביאה את זה- מה עשיתי בזה?”

את המרחב בבית הקפה תכננה ככזה שיש בו גם רגעים אינטימיים. “יש לנו חדר VIP חדר קטן לישיבות, מפגשים, סדנאות, וגם לחגיגות משפחתיות מצומצמות. בנינו אותו במיוחד כדי שאנשים ירגישו שיש להם ‘פינה שלהם’ באמצע העיר.”

כשאלה מדברת על שדרות, העיניים שלה נוצצות. “העיר שלנו גדלה משמעותית, וזה משמח לראות. לפני 11 חודשים עברנו לשדרות מיבנה- ומאז אני מרגישה שיש פה תנופה אמיתית.” במקביל, היא לא מתעלמת מהמורכבות הביטחונית. “ארבעה ימים לפני המלחמה עברנו לבית חדש. לא היו לי סכינים, רק חד־פעמי. אפילו סירים לא היו. ברמה כזו שבממ”ד החזקתי ספריי ניקוי ‘סנט מוריץ’ להגנה,” היא צוחקת במרירות. “דף הפייסבוק מאמא מצחיק אפילו עשתה עליי פוסט מצחיק. המציאות פה מלמדת אותך לשלב בין אומץ, הומור ותושייה.”

אחרי שנה של התאוששות, היא מזהה שינוי בהרגלי הצריכה המקומיים. “אני רואה יותר פירגון, יותר ‘קונים בעיר’. זה קריטי. לא הגיוני שלא יהיו בשדרות עוד מסעדות בשר, עוד סושיות, עוד בתי קפה. אני שמחה לראות שנפתח ‘בורגראנץ׳’, ושיש דיבור על מסעדות איטלקיות חדשות- אחת מהן לידי. מבחינתי זה מבורך: זה מגדיל את ההיצע, מחזיר אנשים למרכז העיר, מייצר תנועה. ככל שיהיה יותר היצע- כולנו נרוויח, והכי חשוב-התושבים ירוויחו עוד מקומות בילוי.”

עם בלוגר האוכל גל זהבי שטעם, התלהב ופרגן בכתבה לטלוויזיה

הקריאה שלה פשוטה: “אל תיסעו לערים אחרות כי ‘יותר נוח’. תנו בוסט לעסקים פה. אם אנחנו רוצים מרכז עיר חי- אנחנו צריכים להיות הלקוחות שלו.” את המסר הזה היא מעבירה גם לקבוצות שמגיעות במסגרת סיורים קולינריים. “אני אומרת להם: ‘אסור לתת לאויבים לנצח אותנו. אנחנו פה כדי להישאר’. תראו כמה יוזמות, כמה צעירים פותחים דברים. זה לא טריוויאלי.”

העיר, מצידה, מחזירה אהבה. “יש פה דינמיקה קהילתית שאתה לא מוצא בכל מקום,” אומרת אלה. “אנשים נכנסים, שואלים לשלומך באמת. מביאים פרחים לפתיחה, שולחים הודעה כשיש אזעקה. אתה מרגיש חלק ממשהו גדול ממך.”

ובתוך כל המרוץ היומיומי סביב העסק, היא גם נאלצת לוותר על לא מעט זמן איכות עם התינוקת הילי, זו שעל שמה בית הקפה. "אין ספק שזה האתגר הכי מורכב שלי בתוך העסק" היא מחייכת, “הילי עוד מעט בת שנה, ואני לא רוצה לפספס אותה. מצד שני, בלי הנוכחות שלי כאן העסק לא יהיה אותו דבר. העסק דורש ממני הרבה ויתורים אבל אני מנסה לזכור למה התחלתי: כדי לבנות בית מקצועי ובתוך זה גם את העתיד שלי ושל הילדה שלי. אני באה מבית שחונכתי לעבוד קשה וכדי להצליח בחיים צריך לעבוד קשה אין קיצורי דרך. זה מה שאני עושה מגיל צעיר ואני מאמינה שאחרי עבודה קשה אני אקטוף את הפירות".

עד אז, החזון העסקי שלה ממוקד: “לייצר מותג מתוקים שמייצג את שדרות. שיהיה ברור: זה של אלה, זה של העיר. בעתיד- אולי עוד סניף, אולי קו מוצרים ארוזים. אבל קודם כל- להפוך את הבית כאן ליציב, מדויק, נאמן לעצמו.”

לפני שנפרדים, היא חוזרת לעיקרון שעליו לא תוותר. “איכות בלי פשרות. כן, זה אומר לקום בלילה, לספוג הפסדים כשיש אזעקות, להתמודד עם חשבונות. זה אומר גם לדעת לנשום עמוק כשמישהו משווה אותך לרשת ענק. אבל כשלקוח יושב, נוגס בקרואסון ועל השפתיים שלו יש חיוך-אני יודעת למה אני פה.”

הטריגר שהביא את אוריה לסכם במחברת את טיפולי החוסן השונים הוא אומנם אירועי השבעה באוקטובר אבל התובנות שעולות מתוך הספר מבקשות לא רק לספר את הסיפור שלה ושל רבים מתושבי עירה אלא גם לתת כלים לסיטואציות שכל אחד מאיתנו נתקל ומתמודד ובמידה מסוימת לתת השראה למי שנמצא במקום לא טוב בחיים ומתקשה למצוא את הדרך להצלחה. "יש אנשים בשדרות שמתביישים ללכת לטיפול ולפרוק או בכלל להודות שהם מתמודדים עם טראומה" היא מסבירה את הקשר שבין המציאות הביטחונית בעיר מגוריה לאתגרים שהחיים מזמנים לנו כאן, "מה שאני עשיתי בספר שנגעתי בכל אותן נקודות שבעצם עזרו לי והם יכולים להמשיך הלאה ולעזור לאחרים. נכון שאני כתבתי את הספר הזה מתוך החוויה שלי בשדרות בשבעה באוקטובר איך להתמודד עם משברים ומה זה משבר ואיך לצאת מזה אבל עשיתי את זה באופן כללי שכל אחד יוכל לצאת ממשבר ולא משנה איזה משבר וכולנו בסופו של דבר עוברים משברים אם זה בעבודה, אם זה בזוגיות, אם זה חס וחלילה בן משפחה נפטר ולוקחים את זה קשה וצריך לדעת איך לצאת מזה ולמצוא בעצם את הייעוד שלנו".

"הייתי ילדה ביישנית שחששה להשמיע את קולה מפחד"

כאמור, עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר לאוחנה היו התמודדויות חברתיות לא פשוטות כפי שהיא חושפת בגילוי לב בספר עצמו באופן מעורר השראה. "תמיד הייתי ילדה שקטה וביישנית, נמנעתי מאור הזרקורים ונחבאתי אל הכלים. חוסר שביעות רצון מהמראה החיצוני שלי והרגשה שאיני מקובלת בחברה ליוו אותי בכל צעד. הייתי הילדה שישבה בפינת הכיתה והתבוננה מהצד, חששה להשמיע את קולה מפחד שדעתה לא תתקבל או תזכה ללעג. התחושה שאף אחד לא האמין בי הייתה כבדת משקל על כתפיי הצעירות. בכל פעם שניסיתי לצאת מהקונכייה שלי נתקלתי במבטים ספקניים או בהתעלמות. בנחישות שקטה החלטתי להוכיח לעולם, ובעיקר לעצמי, שאני שווה יותר מהתוויות שהדביקו לי" היא מתארת.

"במהלך השנים בחרתי לקחת את חיי בידיי. השירות הצבאי שלי היה משמעותי, ובו נאלצתי להתמודד עם אתגרים שדרשו ממני לצאת מאזור הנוחות שלי. לא הסתפקתי בתואר אחד, השגתי שני תארים. כל אחד מהם מסמל ניצחון אישי על הפחדים ועל הספקות. התחלתי לחקור לעומק נושאים כמו ביטחון עצמי, ערך עצמי והתפתחות אישית. במשך עשור שקעתי בלמידה, בקריאת ספרים ובהשתתפות בסדנאות, במטרה להבין את משמעות החיים ולגלות את ייעודי האמיתי".

ואז הגיע בוקר שמחת תורה, מתקפת הטרור שפתחה מחדש פצעים שעוד לא הגלידו לגמרי והובילו אותה לטפל גם בטראומה שהתפרצה בבת אחת. "אם עד אז סיגלנו לעצמנו יכולת להתמודד וידענו בדיוק מה צריך לעשות מהרגע שיש אזעקה, בבוקר השבעה באוקטובר התעוררנו למצב אחר לגמרי, מצב מפחיד ובלתי נתפס. זאת אומרת אם קודם ידענו שיש ממ"ד ויש כיפת ברזל שיגנו עלינו, כאן הפחד היה אחר לגמרי, ממש חוסר אונים מוחלט.

איך את מסבירה את זה שלא נזקקת לטיפולי חוסן לפני כן?
"כשאני חושבת על סיטואציות שהיו לי בשדרות מאז היותי ילדה קטנה תמיד ידעתי להתמודד, גם אם למשל תפסה אותי אזעקה כשאני בדרך חזרה מבית הספר ידעתי שבכל כמה מאות מטרים יש מגונית שאני יכולה להספיק להגיע אליה וככה למעשה למדנו להסתדר ואיפשהו לשלוט בפחד. יותר מזה, למדתי לתואר ראשון ותואר שני ובמהלך הלימודים הייתי מלווה ילדים שמתמודדים עם טראומה כתוצאה מהמציאות הביטחונית ומטופלים על ידי חוסן. במסגרת פרח הייתי מלווה אותם, מקשיבה לקשיים שלהם והיית מנסה להשרות את הביטחון שהיה לי להתמודד עם המציאות. בסוף לצערי אף אחד לא חסין בשדרות. אם עד לפני השבעה באוקטובר מעולם נזקקתי לטיפולים, אחרי השבעה באוקטובר המציאות השתנתה ואין אחד כנראה שלא נזקק לטיפול"

פוסט טראומה שכנראה נאגרה והתפוצצה בבת אחת?
"בדיוק, אצלי כמו אצל לא מעט תושבים הטראומה היא מתמשכת, זאת אומרת היא תמיד הייתה ברקע אבל כל הזמן המשכנו הלאה וככה במשך יותר מ-20 שנה, חווינו סבב הסלמה, התאוששנו וחזרנו לשגרה ואז שוב הסלמה ושוב שגרה. אחרי השבעה באוקטובר לפחות אצלי כל הטראומה שנאגרה לאורך השנים התפוצצה בבת אחת והבנתי שהפעם אני חייבת טיפול".

תשתפי אותנו בחוויות שלך מהשבעה באוקטובר?
"בבוקר כמו שכולנו יודעים מתעוררים לאזעקות ורקטות בשעה 06:30, בהתחלה כמובן אף אחד לא הבין מה באמת קורה אבל מהרגע ששמענו את קולות הירי ההרגשה הייתה אחרת. יותר מאוחר הדלקתי טלוויזיה מה שאני לא נוהגת לעשות בשבת כי הרגשתי שקורה משהו אחר שהוא ברמה של פיקוח נפש, במיוחד ששמענו צעקות בערבית ברקע, הבנו בעצם שיש היתקלויות קרוב אלינו עם מחבלים. היו גם צעקות של שכנים להיכנס לממ"ד, זה היה בלתי נתפס שזה הגיע אלינו, לא האמנו שזה אפשרי בכלל שמחבלים יגיעו לכאן. גם בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שזה יכול לקרות".

איך זה השפיע אלייך?
"בניגוד לכל השנים שידעתי איך להגיב איך להתמודד כי הרי אתה פתאום מבין שלא משנה מה תעשה גם אם תהיה בממ"ד אין לזה באמת פתרון. הפתרון היחיד זה להתפלל לקב"ה ולקוות שלא יקרה כלום. אחרי שלושה ימים שבהם לא אכלתי, לא הצלחתי לעצום עין, התחיל הפינוי מהעיר. ברגע שהגענו למקום הפינוי בירושלים לכאורה יכולתי לנשום לרווחה והייתי בטוחה שהאירוע הזה כמו כל אירועי הטרור של ירי הרקטות לאורך השנים, חולף והוא אפילו תיכף מאחוריי. הרגשתי שאני במקום בטוח וזה יאפשר לי לחזור לעצמי".

ואז את מגלה שלא כך הם פני הדברים?
"אני תוך ימים בודדים מבינה שהפעם זה מורכב. הגעתי להבנה שכל החרדות והפוסט טראומה זה רק התחיל אצלי. בעצם כל מה שאגרתי במשך 20 שנה של מציאות ביטחונית מתפוצץ לי בפנים. כמה שניסיתי להיות חזקה כל השלושה ימים האלו לא נשאר לי מקום לעצמי להתפרק רגע. ואז התפרקתי והבנתי לראשונה בחיי איך זה מרגיש התקף חרדה. אני פתאום רועדת בלי שליטה, מרגישה כמו פלאשבקים. זה הרגע שאני גם מבינה שאני חייבת לטפל בעצמי".

הטיפולים שהולידו את הספר

כולנו בשדרות מחפשים את תמונת הניצחון אחרי מה שעברה העיר. במקרה של אוחנה שבראשית אוגוסט תינשא לבחיר ליבה, אפשר לומר שזה סוג של ניצחון, גם בשל הדרך שעברה וגם בשל העובדה שהיא נשארת כאן בשדרות להקים את ביתה- אם תרצו, התשובה הכי טובה לטרור.

היא כותבת בספר: "ב־7 באוקטובר 2023 התעוררתי למציאות חדשה ומטלטלת. המלחמה פרצה, והביאה עימה תחושות של חוסר ודאות ופחד קיומי לגורלי ולגורל משפחתי – שמענו את המחבלים מתקרבים, וחששנו לחיינו. באותה תקופה חוויתי גם פרידה כואבת, שהותירה אותי שבורה וריקה. השמנתי, והאהבה העצמית שהצלחתי לבנות בעמל רב התפוגגה. התשוקה לעבודה נעלמה. נראה לי שהעולם סביבי התמוטט, והכאב היה בלתי נסבל. עם זאת ולמרות הכאוס לא ויתרתי לעצמי. ניצתה בי אש קטנה של תקווה. הבנתי שהדרך היחידה לצאת מהתהום היא להאמין בעצמי מחדש. פניתי לכלים ולתובנות שצברתי במהלך השנים, והתחלתי ליישם אותם בחיי היומיום שלי. צעד אחר צעד בניתי את עצמי מחדש".

בנית את עצמך מחדש בזכות הטיפולים?
"לחלוטין כן. התחלתי ללכת לכל הטיפולים שאפשר ללכת. באמת טיפלתי בעצמי בכל סוגי טיפולי החוסן, אמרתי לעצמי שאני חייבת לנצח את זה ולא להישאר ככה, לשקוע לתוך החרדה והדיכאון. כל טיפול שהלכתי מצאתי את עצמי כותבת על מה שעברתי וכל מיני תובנות מה למדתי בטיפול הזה ומה למדתי בטיפול הזה. עצם הכתיבה זה עזר לי לעבד את החוויה ואת הטיפול עצמו ואני מבינה שזה ממש עוזר לי".

למה בעצם ישבת לכתוב, לא מכיר הרבה אנשים שעושים את זה?
"רציתי שכל סוף טיפול לקחת מזה משהו ושזה לא ישכח לי כי בסוף כל טיפול תמיד היו משימות שהייתי צריכה לבצע עד לטיפול הבא, תוך כדי עלו לי כל מיני תובנות עם עצמי ושיעורי הבית שאני צריכה לעשות, אז הייתי תמיד כותבת את זה כדי שאני לא אשכח וזה לא ימחק לי. אחרי כל טיפול חוסן הרגשתי שהכתיבה עוזרת לי לטפל בעצמי".

מה הוביל אותך להחלטה להפוך את זה לספר עם 117 עמודים?
"פתאום אני מבינה שיש לי הרבה תוכן במחברת ושאני חייבת, לא לשמור את זה רק לעצמי. אני עשיתי את זה בעיקר בשביל שעוד שדרותים שבאמת מרגישים ככה בעקבות המציאות הביטחונית שחווה פה לאורך השנים ובפרט אחרי השבעה באוקטובר, יבינו שזה לא הסוף ושאפשר להתרומם. אני בחרתי אחרי מה שקרה לקחת את זה ולהתעצם מזה".

מה התובנה הכי משמעותית שיצאה מהספר?
"אחת התובנות המשמעותיות שיש לי מתהליך הכתיבה שהוליד בסופו של דבר את הספר, זה שצריך לחיות את היום ואם אתה רוצה לעשות משהו תעשה אותו כאן ועכשיו ואל תגיד "עוד שבוע", "עוד חודש", "עוד שנה". בדיוק כמו ההחלטה שקיבלתי להוציא ספר. לא ידעתי בהתחלה אם אני אוציא אותו אבל אמרתי לעצמי "כמו שקרה המקרה הזה עם המחבלים את לא יודעת מה יהיה מחר", תחשבי כאילו היום זה היום האחרון שלך".
בנוסף, היא כותבת בספר: "כיום, בזכות הכלים שרכשתי ויישמתי, אני מאורסת לאהוב ליבי, אדם שרואה אותי באמת ומקבל אותי כפי שאני. חזרתי למשקל שבו אני מרגישה בריאה ומאושרת. אני מרגישה יפה, שלמה ואהובה. החרדות, שבעבר שיתקו אותי, פחתו משמעותית. אני חיה בהגשמה עצמית, עוסקת בעבודה שממלאת אותי סיפוק, ואוהבת את עצמי ואת חיי כפי שהם. המסע שעברתי הוכיח לי שאף אחד מאיתנו אינו באמת לבד. כולנו מתמודדים עם אתגרים ומשברים, אך יש בנו כוח להתגבר עליהם. בספר זה אני חולקת איתכם את התובנות, את הכלים ואת החוויות שלמדתי ואספתי לאורך הדרך, במטרה לסייע גם לכם במסע האישי שלכם".

מנערה ביישנית שברחה מאור הזרקורים, להיות חשופה בספר, זה חתיכת צעד הייתי אומר?
"לכל בנאדם באופן טבעי קשה לו לבוא לשתף את הדברים הפחות טובים שקורים לו בחיים. את הדברים הטובים תמיד כייף וקל לשתף אבל הדברים המורכבים פחות. כאן החלטתי שאני משתפת את התהליך שעברתי בחיים כדי שזה יגיע לאנשים שנמצאים באותה סיטואציה. בסופו של דבר מה שהכי חשוב לי בהוצאת הספר זה שזה יעזור לאנשים. מספיק שאחד יקרא את זה ויגיד "וואלה זה עזר לי" זה שווה את זה".

יש הרבה בעלי תפקידים בתחום הטיפולי שמעידים- העיר חזרה לעצמה פיזית אבל אנשים עדיין כבויים?
"אני שומעת את זה הרבה ואני שואלת גם אנשים, אם חזרתם לעצמכם ואיך אתה מרגישים, אז אני נתקלת הרבה בתשובה "תשמעי זה לא אותו הדבר". כשאני שואלת למה אז עונים זה גם בגלל הפיצוצים שנשמעים פה כל היום, המלחמה שעדיין לא הסתיימה והעובדה שבסוף יש מקומות בשדרות שמחזירים אותם לאותו בוקר, אנשים שהכירו ונרצחו. בסוף, קרה כאן משהו טראומתי שילווה אותנו עוד הרבה שנים לצערי אבל לצד האירוע המטלטל הזה אני רוצה לקוות שכל אחד ימצא את הכוחות להביט קדימה ושהזמן יעשה את שלו".

בשנים האחרונות כמו נאלצה החברה להתמודד כמו שאר תושבי ישראל עם הקורונה ועם מלחמת חרבות ברזל שרוקנה את העיר מתושבים. אך למרות הכל במנדלבוים המשיכו לעבוד ולייצר מזרנים עבור חיילי צהל בעזה ואפילו המשיכו את הייצוא לחו"ל. כל זאת הודות לנאמנותם של עובדי החברה המסורים תושבי העוטף, שהסכימו להישאר במצב הביטחוני המיוחד כדי שהמפעל ימשיך לתפקד.

לאחרונה מונה חיים כהן, כמנכ"ל חדש לחברה וזו סיבה טובה בשבילנו לשוחח איתו על הקשר המיוחד של מנדלבוים לתושבי שדרות והעוטף.

שלום חיים. ספר קצת על עצמך.

"הגעתי לתפקיד מנכ"ל מנדלבוים עם ניסיון נרחב בניהול חברות בתחומי מוצרי הצריכה, השיווק והפיתוח העסקי. בעבר שימשתי כמנכ"ל חברת שורש, ניהלתי יחידות עסקיות בחברות בינלאומיות כמו "קרלסברג" ו"אהבה", והובלתי תהליכי צמיחה ופיתוח שווקים חדשים. הניסיון הזה מעניק לי פרספקטיבה רחבה על אתגרי התעשייה הישראלית, במיוחד בתחום הייצור והמסחר הקמעונאי".

איך אתה עם הדרום?

"בשנה האחרונה עברתי להתגורר בשדרות. זה לא היה רק מהלך אישי, אלא החלטה מודעת עם משמעות עמוקה עבורי. הצורך הזה התעורר בי אחרי אסון 7 באוקטובר, כשהבנתי עד כמה הדרום, ובעיקר שדרות, זקוקים לחיזוק ולעשייה שתשדר מסר ברור של נחישות והתחדשות. המעבר שלי לכאן הוא ביטוי למחויבות האישית שלי לאזור ולעובדים שלנו. אני מאמין שהתעשייה הישראלית בפריפריה היא מנוע צמיחה משמעותי, ושעלינו כמנהלים להיות נוכחים בשטח, להבין את הצרכים האמיתיים של הקהילה ולפעול מתוכה, לא רק עבורה. שדרות היא עיר עם חוסן מדהים ואנשים חמים. אני מרגיש שזה מקום שצריך לחזק ולהעצים, ואני גאה להיות חלק ממנו – לא רק כמנכ"ל של מנדלבוים, אלא גם כתושב שמאמין בעתידו של הדרום"

שם נרדף לשינה איכותית ובריאה

מה החזון של מנדלבוים בעיניך?

"החזון שלי הוא להפוך את מנדלבוים למותג שינה מוביל בישראל – כזה שמציע איכות ללא פשרות, חדשנות טכנולוגית, ושירות יוצא דופן. אנחנו רוצים להרחיב את ההשפעה שלנו בשוק המקומי, לצד הפעילות הקיימת בשווקים בינלאומיים. בנוסף, אני רואה חשיבות גדולה לשמירה על הייצור המקומי כאן בעיר ועל הערכים של איכות, אמינות ושירות אישי. אנחנו עובדים על חיזוק הקשר עם הלקוחות שלנו ועל הנגשת מוצרים איכותיים במחירים הוגנים. מבחינתי, מנדלבוים צריכה להיות שם נרדף לשינה איכותית, בריאה ונגישה לכל בית בישראל".

איך תושבי שדרות והעוטף יכולים ליהנות ממיקומו של המפעל בעיר?

"הנוכחות של המפעל בשדרות היא קודם כל מקור לתעסוקה יציבה ואיכותית עבור תושבי העיר והאזור. בנוסף, אנו מציעים מבצעים והטבות מיוחדות לתושבי שדרות והעוטף, מתוך רצון לחזק את הקשר שלנו עם הקהילה המקומית. מעבר לכך, המפעל תורם לפיתוח הכלכלי של האזור ומגביר את חשיבותה של שדרות כמרכז תעשייתי משמעותי".

איך המפעל עבר את תקופת המלחמה? 

"זו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל. בחודשי המלחמה הראשונים, עובדים רבים פונו מהעיר והמעטים שנותרו נתנו את הלב והנשמה בייצור מזרנים לחיילי צה"ל שלחמו בעזה. מעבר לאתגרים הלוגיסטיים, חלק גדול מעובדי מנדלבוים הן אימהות לילדים והייתה דאגה אמיתית לעובדים ולמשפחותיהם. התאמנו את אופן העבודה, ניהלנו את הייצור בצורה גמישה, ווידאנו שכל עובד מקבל את התמיכה שהוא צריך. אני גאה בכך שהצלחנו לשמור על יציבות, גם כשהמציאות סביבנו השתנתה באופן דרמטי. זה חיזק אותנו כחברה, חיזק את החיבור שלנו עם העובדים, והוכיח לנו שוב עד כמה חשוב להיות חלק מקהילה מחויבת ותומכת".

מה דעתך על מחירי המזרנים בארץ? מדוע הם יקרים יחסית ?

"יש מספר סיבות לכך שמזרנים בישראל נתפסים כיקרים יחסית. עלויות הייצור והייבוא גבוהות, חומרי גלם איכותיים נתונים לתנודות במחיר, וגם עלויות השיווק והמכירה משפיעות על המחיר הסופי לצרכן. עם זאת, אנחנו במנדלבוים מאמינים שאיכות השינה היא השקעה לטווח ארוך, בהינתן שמשק בית מחליף מזרן בממוצע כל 7-8 שנים, אנחנו מייצרים מזרנים באיכות גבוהה ביותר עם תמורה מצוינת למחיר. ועדיין אנו מחפשים כל הזמן דרכים לייעל תהליכים ולספק ללקוחותינו מוצרים איכותיים במחירים נגישים יותר. וחשוב לזכור, תמיד יש מבצעים מצוינים לתושבי שדרות והאזור בחנות המפעל שלנו באזור התעשייה ספירים".

תחושת שותפות אמיתית עם שדרות

כיצד אתה רואה את מערכת היחסים של המפעל עם שדרות? 

"מערכת היחסים שלנו עם שדרות היא הרבה מעבר לפעילות עסקית – אנחנו חלק מהעיר. אנחנו מחויבים להיות מעסיק משמעותי, להשקיע בקהילה, ולפעול מתוך תחושת שותפות אמיתית. המטרה שלנו היא לא רק לצמוח כחברה, אלא גם לתרום לפיתוח הכלכלי והחברתי של שדרות. אנחנו מאמינים ששגשוג של המפעל ושל העיר הולכים יד ביד, ולכן אנחנו פועלים לחזק את הקשר עם הקהילה המקומית וליצור הזדמנויות חדשות עבור תושביה".

מדוע לקנות דווקא מזרנים של מנדלבוים? 

"מנדלבוים היא חברה עם מסורת של למעלה מ75- שנה, ואנחנו מחויבים לייצור ישראלי איכותי. המזרנים שלנו מיוצרים בטכנולוגיות מתקדמות, תוך שימוש בחומרי גלם מובחרים והתאמה אישית לכל לקוח. מעבר לאיכות, אנחנו מציעים שירות אישי ואחריות של 18 שנה. כשאתה קונה מנדלבוים, אתה יודע שאתה מקבל מוצר מעולה, בריא ונוח, שמיוצר כאן בישראל, על ידי אנשים שמבינים מה חשוב באמת לשינה טובה".

היכן תהיה בעוד 5 שנים מהיום? 

"אני רואה את עצמי ממשיך להוביל את מנדלבוים להצלחות חדשות, עם פעילות עסקית משגשגת וצמיחה משמעותית בשוק המקומי ובשווקים בינלאומיים, תוך חיזוק הכלכלה המקומית. המטרה שלי היא להמשיך לחדש, לייעל, ולהפוך את מנדלבוים למותג מוביל בתחום השינה בישראל. אם יש משהו שהתקופה האחרונה לימדה אותי, זה שהכי חשוב להיות במקום שבו אתה מרגיש שאתה באמת יכול להשפיע – ואני מרגיש שכרגע, זה בדיוק המקום שלי".