כתבות מגזין – שדרונט https://sderonet.co.il אתר החדשות הגדול בשדרות והסביבה, חדשות, אקטואליה, ספורט, רכילות, עדכונים מסביב לשעון Sat, 20 Sep 2025 09:15:37 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 https://sderonet.co.il/wp-content/uploads/2021/09/��ריבוע-שדרונט-לייב-עותק.png כתבות מגזין – שדרונט https://sderonet.co.il 32 32 "בזמן ההיריון על הילי נולד גם הרעיון להקים בית קפה בשדרות" https://sderonet.co.il/%d7%91%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%a0%d7%95%d7%9c%d7%93-%d7%92%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2591%25d7%2596%25d7%259e%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%2594%25d7%2599%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%25a2%25d7%259c-%25d7%2594%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2593-%25d7%2592%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%25a8%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%259c%25d7%2594 https://sderonet.co.il/%d7%91%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%a0%d7%95%d7%9c%d7%93-%d7%92%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%94/#respond Sun, 21 Sep 2025 05:00:47 +0000 https://sderonet.co.il/?p=35209 כשאלה פינחסוב החליטה אחרי השירות הצבאי להירשם ללימודי קונדיטוריה היא סימנה כבר אז את החלום שלה: להקים בית קפה בשדרות. "ברגע שהחלטתי שאני הולכת ללמוד את זה היה לי ברור שאני לא עושה את זה רק בשביל לקבל תעודה ולתלות אותה על הקיר" היא מתארת בחיוך תוך כדי שהיא מרדדת את הבצק, "אמרתי לעצמי אם כבר אני לומדת אני רוצה לעבוד בזה ולהקים עסק. כאחת שנולדה וגדלה בשדרות היה לי גם ברור שזה צורך הכרחי מאוד לעיר שעד לא מזמן הייתה עם בית קפה אחד בלבד והיום אני שמחה לראות את ההיצע גדל".

"אני לא טבחית, לא שפית-אני קונדיטורית" היא מוסיפה, "השילוב בין 2 העולמות הוא טבעי והיה לי ברור שמבחינה עסקית אני אביא את עולם האפיה לתוך בית הקפה ויחד ניצור תפריט טעים ומיוחד והכי חשוב מקום שיהיה אפשר לשבת בו בכייף וליהנות מזמן איכות".

שדרות יש לומר, לאורך השנים לא הצטיינה בתחום המסעדנות. גם בשנים האחרונות על אף השינוי המשמעותי בתחום הקולינרי עם היצע עשיר של מזון מהיר, אין הרבה מקומות שבהם ניתן לשבת עם שירות מלצרות כמו למשל בעיר השכנה נתיבות אם זה בתחום הבשרי ואם זה בתחום החלבי. בכלל, אם ניגע רגע בתחום החלבי בית קפה אחד בלבד שרד את המציאות הביטחונית העגומה וממשיך לתת מענה ראוי- בית הקפה מרשת גרג. "הבעיה בשדרות ברגע שאין היצע אנשים אוטומטית מחפשים לצאת מהעיר למקומות שיש כמה אפשרויות. ברגע שיהיה יותר היצע- כולם ירוויחו" הסבירה לי השבוע מבלה בבית קפה. "ברגע שיש היצע בכל פעם אבחר לבלות בשדרות ובכל פעם אגוון בבית קפה אחר, ככה זה עובד בכל עיר גדולה אחרת".

מאמינה בעיר שדרות

אלה, בת 25, חיה את המטבח מאז גיל 14. “תמיד אהבתי לאפות בבית. לקראת שבת הייתי מכינה עוגות מכל הסוגים ומקבלת פידבקים מהמשפחה והחברות,” היא נזכרת. “אמא שלי אמרה לי מההתחלה: ‘יש לך את זה’. אז התחלתי למכור מהבית, אתה יודע בשביל דמי כיס של נערה, ובהמשך, כבר בצבא, פתחתי מיני-עסק של עוגות מעוצבות ומארזים לשישי ולחגים. ”אחרי השחרור היא לא היססה: את פיקדון החיילת השקיעה בלימודי קונדיטוריה מקצועיים בבית הספר “בישולים”.

במקביל ללימודים עבדה בחנות “ביג סטוק"- סדרנית וקופאית במשך ארבע שנים. הייתי בטוחה שאמשיך שם"- אבל הזדמנות אחת הפילה את האסימון. “ראיתי מודעת דרושים לעבודה בקונדיטוריה. אמרתי לעצמי: אין לי ניסיון, אבל מה יש לי להפסיד? הגעתי לראיון, סיפרתי שאני מסיימת לימודים ושחלום חיי הוא לפתוח בית קפה בשדרות. ביקשתי הזדמנות.” היא קיבלה. שלוש שנים עבדה ב“אוריוס"- “אור, המנהלת, פתחה לי את הדלת. אני מעריכה אותה מאוד".

אלה בזמן עבודה במטבח. צילום: אורי גבאי

אלה בזמן עבודה במטבח. צילום: אורי גבאי

עוד קודם לכן, בשנת 2020, בעודה לקראת שחרור מצה"ל, תקופת שיא הקורונה היא הספיקה להינשא לבחיר ליבה והם יחד החליטו להגשים את החלום. הרגע שבו התקבלה ההחלטה לצאת לדרך עצמאית הייתה לאחר תקופת הפינוי בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. “באמצע פברואר גיליתי שאני בהריון,” היא מספרת. “אמרתי לבעלי: בא לי להמשיך מהבית. כל ההיריון עבדתי בלי הפסקה, אפילו יום לפני הלידה עוד עיצבתי עוגות. אבל ידעתי: אני לא רוצה יותר להיות שכירה. רוצה להיות עצמאית-לעבוד בשקט שלי, במטבח שלי.”

העסק נולד יחד עם הילדה. “זה הבייבי השני שלי,” היא צוחקת. "בזמן ההיריון על הילי נולד גם הרעיון להקים בית קפה בשדרות". לדבריה, בהתחלה כשהם חיפשו מקום לפתוח את המסעדה, מחירי השכירות היו יקרים נורא מה שאילץ אותה לוותר לעת עתה על החלום. "במצב שבו נמצאת שדרות קשה לקיים עסק עם תשלום שכירות מטורף אז אמרתי לבעלי שנוותר אבל מסתבר שהוא לא ויתר. באחד הסיבובים שלו בעיר הוא גילה כי מסעדת השווארמה של חזן הוותיקה החליטה לסגור. תיאמנו עם יהודה הבעלים פגישה ומייד פגשנו בנאדם מקסים שדרש מחיר שפוי יותר ועזר לנו לקבל את ההחלטה שהיא לא פשוטה כי בכל זאת זוג צעיר שעושה את זה בכוחות עצמו זה לא פשוט אבל אנחנו מאוד מאמינים בשדרות".

תחילה, הפתיחה תוכננה למרץ; עיכובים גלגלו אותה ל־18 במאי. “שבועיים אחרי שפתחנו עם העסק קרה מה שחששנו ממנו שהעסק ייסגר בשל מציאות ביטחונית רק שהפעם זה לא מכיוון עזה. המלחמה עם איראן שיבשה לנו הכל כבר בהתחלה וגרמה לנו להפסדים גדולים אבל לא מיהרנו להקים ידיים. ברגע שהוכרזה הפסקת אש חזרנו לעבוד בכל הכוח וכייף גדול לראות תושבים מצביעים ברגליים".

עד כמה היא חוששת מהמציאות הביטחונית היא מודה. "זה לא פשוט לפתוח עסק בשדרות בתקופה כזו,” היא מודה, “אבל אני מאמינה בעיר שלנו וביכולת שלה להתאושש. אסור לתת לאויבים שלנו מעבר לגדר לנצח אותנו. אנחנו כאן כדי להישאר ולהמשיך להתפתח- זו התשובה הכי טובה לטרור.”

עבודת יד, בלי קיצורי דרך

אני פוגש את אלה בבוקרו של יום ראשון. היא כבר השכימה והתייצבה במטבח בשעה 5 בבוקר. לפני שראשון הלקוחות הגיע היא כבר דאגה שלא יחסרו מאפים טריים. כמו שאתם מבינים היא מקפידה על איכות ללא פשרות. "כל מה שיוצא אל הוויטרינה מתחיל מאפס. אין קיצורי דרך, אין קופסאות קסם. זה אני, הבצק והסבלנות.”

“הקינוחים, המאפים, בצק הפיצה, הרטבים לפיצות ולפסטות- הכול אנחנו מכינים כאן. הדבר היחיד שאני קונה הוא לחם ופסטה מספק שאני סומכת עליו בעיניים עצומות.” היא לא מתנצלת על הקושי, להפך: “אני לא מחפשת חיים נוחים במטבח. אני מחפשת לתת ללקוחות שלי איכות.”

 

מהי איכות? “זה להתעורר באמצע הלילה כשצריך, במיוחד לפני שישי, כדי להכין חומרים טריים. זו החלטה להעמיד קרואסון על יומיים עבודה ולא על חצי שעה במיקרו. זה להבין שכל אחד יכול להכין בבית ביצים ולחם, אבל ‘ארוחת בוקר’ היא חוויה של חומרי גלם טובים, איזון טעמים, מרקם, טריות ושירות. אם אני לא מביאה את זה- מה עשיתי בזה?”

 

את המרחב בבית הקפה תכננה ככזה שיש בו גם רגעים אינטימיים. “יש לנו חדר VIP חדר קטן לישיבות, מפגשים, סדנאות, וגם לחגיגות משפחתיות מצומצמות. בנינו אותו במיוחד כדי שאנשים ירגישו שיש להם ‘פינה שלהם’ באמצע העיר.”

כשאלה מדברת על שדרות, העיניים שלה נוצצות. “העיר שלנו גדלה משמעותית, וזה משמח לראות. לפני 11 חודשים עברנו לשדרות מיבנה- ומאז אני מרגישה שיש פה תנופה אמיתית.” במקביל, היא לא מתעלמת מהמורכבות הביטחונית. “ארבעה ימים לפני המלחמה עברנו לבית חדש. לא היו לי סכינים, רק חד־פעמי. אפילו סירים לא היו. ברמה כזו שבממ”ד החזקתי ספריי ניקוי ‘סנט מוריץ’ להגנה,” היא צוחקת במרירות. “דף הפייסבוק מאמא מצחיק אפילו עשתה עליי פוסט מצחיק. המציאות פה מלמדת אותך לשלב בין אומץ, הומור ותושייה.”

אחרי שנה של התאוששות, היא מזהה שינוי בהרגלי הצריכה המקומיים. “אני רואה יותר פירגון, יותר ‘קונים בעיר’. זה קריטי. לא הגיוני שלא יהיו בשדרות עוד מסעדות בשר, עוד סושיות, עוד בתי קפה. אני שמחה לראות שנפתח ‘בורגראנץ׳’, ושיש דיבור על מסעדות איטלקיות חדשות- אחת מהן לידי. מבחינתי זה מבורך: זה מגדיל את ההיצע, מחזיר אנשים למרכז העיר, מייצר תנועה. ככל שיהיה יותר היצע- כולנו נרוויח, והכי חשוב-התושבים ירוויחו עוד מקומות בילוי.”

עם בלוגר האוכל גל זהבי שטעם, התלהב ופרגן בכתבה לטלוויזיה

עם בלוגר האוכל גל זהבי שטעם, התלהב ופרגן בכתבה לטלוויזיה

הקריאה שלה פשוטה: “אל תיסעו לערים אחרות כי ‘יותר נוח’. תנו בוסט לעסקים פה. אם אנחנו רוצים מרכז עיר חי- אנחנו צריכים להיות הלקוחות שלו.” את המסר הזה היא מעבירה גם לקבוצות שמגיעות במסגרת סיורים קולינריים. “אני אומרת להם: ‘אסור לתת לאויבים לנצח אותנו. אנחנו פה כדי להישאר’. תראו כמה יוזמות, כמה צעירים פותחים דברים. זה לא טריוויאלי.”

העיר, מצידה, מחזירה אהבה. “יש פה דינמיקה קהילתית שאתה לא מוצא בכל מקום,” אומרת אלה. “אנשים נכנסים, שואלים לשלומך באמת. מביאים פרחים לפתיחה, שולחים הודעה כשיש אזעקה. אתה מרגיש חלק ממשהו גדול ממך.”

ובתוך כל המרוץ היומיומי סביב העסק, היא גם נאלצת לוותר על לא מעט זמן איכות עם התינוקת הילי, זו שעל שמה בית הקפה. "אין ספק שזה האתגר הכי מורכב שלי בתוך העסק" היא מחייכת, “הילי עוד מעט בת שנה, ואני לא רוצה לפספס אותה. מצד שני, בלי הנוכחות שלי כאן העסק לא יהיה אותו דבר. העסק דורש ממני הרבה ויתורים אבל אני מנסה לזכור למה התחלתי: כדי לבנות בית מקצועי ובתוך זה גם את העתיד שלי ושל הילדה שלי. אני באה מבית שחונכתי לעבוד קשה וכדי להצליח בחיים צריך לעבוד קשה אין קיצורי דרך. זה מה שאני עושה מגיל צעיר ואני מאמינה שאחרי עבודה קשה אני אקטוף את הפירות".

עד אז, החזון העסקי שלה ממוקד: “לייצר מותג מתוקים שמייצג את שדרות. שיהיה ברור: זה של אלה, זה של העיר. בעתיד- אולי עוד סניף, אולי קו מוצרים ארוזים. אבל קודם כל- להפוך את הבית כאן ליציב, מדויק, נאמן לעצמו.”

לפני שנפרדים, היא חוזרת לעיקרון שעליו לא תוותר. “איכות בלי פשרות. כן, זה אומר לקום בלילה, לספוג הפסדים כשיש אזעקות, להתמודד עם חשבונות. זה אומר גם לדעת לנשום עמוק כשמישהו משווה אותך לרשת ענק. אבל כשלקוח יושב, נוגס בקרואסון ועל השפתיים שלו יש חיוך-אני יודעת למה אני פה.”

 

 

 

 

 

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%91%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%a0%d7%95%d7%9c%d7%93-%d7%92%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%94/feed/ 0
"היום, אני 'האישה משדרות ואופקים' שיודעת לומר לצבא מה נכון לעשות" https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%93%d7%a2%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2599%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2599%25d7%25a9%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%2593%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2595%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%2595%25d7%2593%25d7%25a2%25d7%25aa https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%93%d7%a2%d7%aa/#respond Sun, 17 Aug 2025 10:52:17 +0000 https://sderonet.co.il/?p=35038

אני פוגש את ירין סולטן, אחרי שחזרה ממסע של מספר ימים באירופה בו הציגה חלק מעבודת הדוקטורט שלה בכנס יוקרתי בתחום ניהול משברים. "איפה את מצליחה לדחוס בלו"ז את כל העשייה הזאת" אני תוהה בקול והיא מגיבה בחיוך. כדי להמחיש לכם, בת 32, נשואה ואמא במשרה מלאה לשלושה ילדים, בעלת תארים ראשון ושני ובשלהי עבודת מחקר לדוקטורט, בין לבין מתחזקת קריירה בהייטק, מרצה לתואר ראשון ומאז בוקר השבעה באוקטובר פעילה נמרצת למען העתיד הביטחוני בשדרות והעוטף ומהקולות הבולטים של פורום 'עוטף ישראל' שמורכב מאזרחים שלא מוכנים יותר לשבת בחיבוק ידיים. "האמת" היא מוסיפה בחיוך, "בשנה וחצי האחרונות אני מרגישה שהדוקטורט האמיתי שלי זה הנושא הביטחוני. יחד עם רשימה של אזרחים נפלאים מהעוטף אנחנו פועלים בהתנדבות מלאה כדי לשנות מציאות, מגיעים לכל מקום אפשרי אם זה לוועדות בכנסת, אם זה לבעלי השפעה, קשר ישיר עם אנשי צבא. ברוך ה' רשמנו המון הישגים אבל עד שלא נכריע את חמאס לא נרפה".

מה היה הרגע שגרם לך לקום ולעשות מעשה?
"ברגעים שבהם הייתי בממ"ד בבוקר השבעה באוקטובר נפלה אצלי ההחלטה שאני לא יושבת בשקט יותר. הבת שלי שנבהלה מאוד מהפיצוצים ניגשה אליי ואמרה לי בקול רועד ובבכי קורע לב: "אמא אני מפחדת, תשמרי עליי, תצילי אותי". ברגע הזה נופל לי האסימון ואני מבינה שאני מגדלת דור שני שגדל לתוך הטרור. היה לי ברור שלא נוכל להמשיך לחיות ככה. בעיניי זה כבר חוסר אחריות לאפשר גם לילדים שלנו לחוות מציאות שכזו".

בחזרה לדוקטורט: במהלך הביקורים שלה בכנסים בינלאומיים באתונה, קופנהגן ופראג היא אומנם הגיעה להציג עבודת מחקר אבל מהר מאוד זה התערבב לה עם המאבק הביטחוני שהיא לוקחת בו חלק. לדבריה, שם באירופה שנכבשה על-ידי פרו פלסטינים, בלי לירות כדור אחד היא קיבלה עוד חיזוק למה צריך להכריע את חמאס. "כמות ההפגנות שאני הייתי עדה להם זה מטורף. בכנס הגיעו חוקרים יהודיים מכל העולם, רק 30% מתקבלים לכנס. המארגנים אמרו לי לא להגיד שאני מישראל ושהמחקר שלי נעשה בישראל. אמרתי "סליחה, אני צריכה לעמוד בהצגה שלי ולהסתיר את זה שאני מישראל. על מה ולמה. עליתי עם כיסוי ראש ועם סמל החטופים והצגתי את המאמר ולכל החוקרים היהודים שהם מבריקים וחכמים אני אומרת להם למה אתם מסתתרים, אתם רק מחזקים את הנרטיב של אלה שמפגינים בחוץ. וכל זה תוצאה של מה שחמאס עושה, הוא פשוט עושה לנו בית ספר והוא ימשיך לעשות את זה כל עוד נמשיך להחזיק אותו בחיים".

הפורום האזרחי שנאבק למען העתיד של כולנו

סולטן נולדה וגדלה בכלל בעיר אופקים אבל שנה לפני מתקפת הטרור בבוקר שמחת תורה היא ובעלה החליטו לעבור לשדרות. "באנו לשדרות כי יש כאן קהילה חזקה וטובה, העניין הביטחוני לא היווה מחסום בהחלטה" היא מסבירה. "אומנם לא כמו בעיר שדרות אבל גם באופקים חוויתי בילדותי את איום הטילים מעזה והייתה בי אמונה שהילדים שלי יגדלו למציאות אחרת. לצערי גם הם נאלצו לחוות את זה ובבוקר השבעה באוקטובר היה לי כבר ברור שהמציאות חייבת להשתנות".

נשות פורום עוטף ישראל

כשאת מגיעה לראשונה לפורום, מה את מוצאת בעיקר שצריך לעשות כי הרי כבר ניסו הכל קודם לכן?
"קודם כל אני פוגשת המון אנשים שאכפת להם. אזרחים טובים ממגוון הקשת הפוליטית שיש להם רק מטרה אחת משותפת וזה הביטחון שלנו. בפורום עוטף ישראל אתה תפגוש דתיים, חילוניים, ימנים, שמאלנים. המהות של פורום עוטף ישראל זה לשנות את התפיסה ושינוי תפיסה הוא קשה כי זה אומר לשנות מתפיסה של מיגון לתפיסה של הסרת איום. כאשר מחליטים לאמץ את תפיסת המיגון המשמעות היא עוד כיפת ברזל, עוד גדר, עוד סדנת חוסן, עוד ממ"דים, עוד תצפיתניות, עוד כיתות כוננות ועוד ועוד דברים שאמורים להיות קווי הגנה. הסרת איום אומר לא רק צבא ההגנה לישראל, אלא גם צבא ההתקפה לישראל, מה המדיניות ההתקפית שלנו בשגרה, למה אנחנו תמיד עם האסטרטגיה השלטת "מיגון, מיגון, מיגון" ו"קו ההגנה לעולם ייפרץ", זה משהו שמלמדים בבה"ד 1 את כל הקצינים בצבא ואין שום מדיניות שקשורה להתקפה או להסרת איום. למשל המושג הכרעת חמאס. מה זה אומר? איך נראית הכרעת חמאס. האם על כל טיל שנורה מעזה תהיה תגובה חד משמעית של הרס. האם יש אסטרטגיה כזו? אם על כל רקטה היו מורידים בניין או אפילו שכונה הכל היה נראה אחרת. למה תמיד זה היה מסתיים ביירוט של כיפת ברזל וזהו נגמר האירוע כאשר עבורנו ועבור הילדים שלנו הוא רק התחיל".

מניח שהיו כאלה שתהו מה אתם האזרחים מבינים בנושא הביטחון?
"לפני השבעה באוקטובר לא ידעתי כלום על ביטחון, אפילו לא עשיתי צבא, עשיתי שירות לאומי, לא ידעתי אפילו מה הם הדרגות בצבא, לא הבנתי את המושגים, לא הבנתי את המינוחים, לא הבנתי מדיניות ביטחון מהי. בשבילי זה היה להתחיל ללמוד את העולם הזה מהמקום הכי בסיסי, נפגשתי עם בעלי הדרגות הכי בכירות בצבא, נוצר קשר מאוד עמוק לצבא. זה פתאום ללמוד עולם שלא ידעתי עליו כלום".

ואז באה האמירה המקוממת של שר הביטחון דאז גלנט שלדבריה חידדה עוד יותר את הצורך שלהם להתחיל לצלול לעומקם של דברים כדי שמה שקרה בשבעה באוקטובר לא יחזור עוד לעולם. זה קרה בתחילת ינואר 2024, שר הביטחון יואב גלנט סיפק סקירה ביטחונית לחברי הכנסת בישיבה השבועית של סיעת הליכוד והתייחס להצהרתו על מעבר לשלב הבא בלחימה בריאיון ל"וול סטריט ג'ורנל". "מדובר בטרמינולוגיה צבאית פנימית. לא כל אישה מאופקים או משדרות תגיד לנו לעבור שלב או לא לעבור", אמר.

מה באמירה שלו הרגיז אותך? בכלל עושה רושם שהפורום שלכם מבוסס בעיקר על נשים?
"פורום עוטף ישראל אכן מורכב מהמון אימהות שכנראה יש להן מוטיבציה אחרת כאשר המטרה להציל את הילדים שלהן" היא מגיבה לפני ההתייחסות לאמירת גלנט. "זו הייתה אמירה מקוממת. "האישה משדרות או מאופקים לא תגיד לנו מתי להילחם ואיך להילחם" ואני באמת חושבת שהאמירה הזו, היא המהות לכל הבעיות שלנו בעוטף ובכלל. שעבורנו האזרחים, הנושא הביטחוני נתפס כנושא שהוא שמור רק לכל הלשעברים של צה"ל שעשו משהו בצבא ורק הם יכולים לדבר, לייעץ, להבין ולהגיד מה צריך לעשות. אנחנו אומרים לא, גם לנו יש מה לומר. היום אחרי שנה וחצי של למידה ועבודה רבה, אנחנו יודעים הרבה יותר, ערים לכל מה שקורה בעזה לפרטי פרטים. וכן היום אני האישה משדרות / אופקים שיודעת לומר לצבא מה נכון לעשות".

אגב, מאז ההחלטה של סולטן להצטרף למאבק היא לא רק למדה את הנושא הביטחוני על בוריו, היא גם עשתה שינוי בקריירה, עזבה את הייטק ותחל בקרוב עבודה בחברת רפאל.

סולטן כשברקע בית חאנון. צילום: אורי גבאי

סולטן כשברקע בית חאנון. צילום: אורי גבאי

לפני מספר שבועות, תנועת 'עתיד לעוטף' פרסמה סקר/מחקר מקיף שביצעה בקרב התושבים באשר לאיך הם רואים הנושא הביטחוני. לדבריה של סולטן, עד לפני השבעה באוקטובר התוצאות האלה היו דמיוניות. "אפשר לומר מהתוצאות שאחרי כל מה שקרה האזרחים בעוטף זזו עוד יותר ימינה. סתם לדוגמא- "80% מאמינים שצריך להכריע את חמאס ושאין בלתי מעורבים בעזה", זאת אומרת כולם מבינים היום שיש רק פיתרון אחד שבלעדיו לא ניתן יהיה להבטיח עתיד טוב לילדים שלנו".

אם אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר אנשים שחיים כאן לא מבינים את זה כנראה שלא למדנו כלום?
"אני מסכימה אבל אגיד יותר מזה, עד שלא נשנה את הדרג הצבאי הבכיר ולא נשנה את שיטת ההכשרה של הצבא יהיה לנו מאוד קשה לשנות את הדרך שבא אנחנו מתייחסים למדיניות הביטחונית . אני יכולה לתת כמה דוגמאות, היה לנו חייל ששלח לנו סרטון שמראה איך הפרימטר נפרץ ומגיעים אליו הרבה פלסטינים כאילו לא היה פה השביעי לאוקטובר ואנחנו זוכרים לפני כמה הפרימטר הזה נשחק גם תפיסתית, כי הוא הפך להיות בדיחה, נהלי פתיחה באש והסיפור של בראל חדריה שהיה אז צריך להדליק לנו נורה אדומה. ארגוני הטרור בעצם ניצלו את העובדה שהפרימטר נשחק, הם ראו שלא מסוכן להם, שיש נהלי פתיחה באש בעייתיים ואף אחד לא יורה עליהם שהם מתקרבים, שהתצפיתניות יכולות לדבר ואף אחד לא יתייחס אליהם. השחיקה התודעתית הייתה כזו גדולה שגם הביאה אותנו לנקודה של השביעי לאוקטובר".

למעשה אתם באים ואומרים היום לא נגיד אמן לכל מה שהצבא אומר, אנחנו כאן כדי לוודא שיש לנו ביטחון?
"קודם כל צריך לומר, יש לנו ביקורת על הצבא והוא יודע שהוא נכשל בתפקידו להגן עלינו. היום אנחנו באים ממקום שלא כל מה שאומרים לנו קדוש, אנחנו פועלים ונפעל לוודא את זה. אגב, הרמטכ"ל של אותו צבא אומר בשבוע שעבר "הצבא ידע להסתדר גם אם נצא מעזה ונוותר על הפרימטר", שהרמטכ"ל אומר משפט כזה אתה אומר לעצמך בכל התחקירים הביטחוניים שיצאו על השבעה באוקטובר כולם בלי יוצא מהכלל מצביעים על זה שאם הפרימטר היה נשמר ולא נשחק לא היינו מגיעים לאן שהגענו אז איך אתה אומר היום שהצבא ידע להסתדר בלי פרימטר. בעיניי, זו אמירה שאסור להבליג עליה, שאסור בשום אופן להשלים איתה כי היא מובילה אותנו שוב לאותה נקודה שהיינו בה עד השישי לאוקטובר".

"עם תוכנית האלופים ננצח את המלחמה"

המאבק של פורום 'עוטף שדרות' מזכיר נשכחות ממאבקים אחרים לאורך השנים אם כי בשונה מבעבר מאבק זה קורה אחרי אירוע הטרור הקשה ביותר מקום המדינה. אני משתף את ירין במאבק שאני אישית הייתי שותף לו אי שם ב-2006, אז נולד מנהיג בשם אלון דוידי שהוביל את המטה לביטחון שדרות למאבק תודעה המוצלח ביותר שלא הביא לפתרון אבל כן הביא למיגון וכיפת ברזל.

אני מעלה את זה בפנייך משום שהתחושה שלי שהתושבים שבעו ממאבקים. איך את רואה את המאבק שלכם כיום בעיני הציבור?
"קשה מאוד לגייס את הציבור כי הרבה מהם חושבים שמדובר בגזירת גורל כי ישנם כאלה שגורמים להם לאורך השנים לחשוב ככה. אני אתן לך דוגמא , אני הייתי בפגישה עם בני גנץ בסוף דצמבר 2023, זה שלושה חודשים אחרי השביעי לאוקטובר והוא מסתכל לי בעיניים ואומר לי את המשפט הבא: "את לא מתגוררת בשוויץ", אמרתי לו איך אתה מעז אחרי השביעי באוקטובר להגיד לי משפט כזה. יש לגור בשוויץ ויש לגור בגיהנום. בסקאלה אנחנו לא קרובים לשוויץ אבל ברגע זה אני יושבת על הגהנום. הרי ראינו את הצבא נלחם בחיזבאללה, נלחם באיראן, בסוריה ובשאר החזיתות אתה אומר לעצמך זה לא אותו צבא, זו לא אותה מדיניות. שם יש אסטרטגיה, פה אין אסטרטגיה, שם יש יצירתיות, יש ניצחונות פה בגזרת עזה אנחנו רק נגררים למלחמה התשה שלא נגמרת ורק מגיבים לסיטואציה, כאילו הצבא, שב"כ, מוסד, מודיעין כאן באירוע אחר לגמרי. למה אותנו ממשיכים להפקיר ובחזיתות אחרים הכל מנוהל אחרת לגמרי".

אתם מצליחים במסגרת המאבק לקבל תשובות ברורות יותר?
"קודם כל אנחנו נמצאים היום בקשר רצוף עם צה"ל ואנחנו מעורים בפרטים הקטנים של מה שקורה היום ברצועת עזה. תיקח למשל את הסיפור של המטענים, כבר לפני מספר חודשים התריעו על זה שהם לוקחים את כל הנפלים של חיל האוויר, לוקחים מצלמות של מכוניות ובונים מטענים שהם שולטים בהם מרחוק, הם פיתחו יכולת מטורפת. עכשיו אנחנו מכניסים את החיילים שלנו לתוך השדה מוקשים. האם ככה אנחנו אמורים לנצח? עד שלא מחליטים לנצח את המלחמה הזאת, זה לא יקרה באמת".

איפה לדעתך נמצא הפתרון?
"אני חושבת שקודם כל צריך לקבל החלטה כי יש תוכנית נהדרת שנקראת "תוכנית האלופים". זאת תוכנית שאנחנו עבדנו עליה בפורום עוטף ישראל מאוד קשה, כבר לפני שנה עשינו כנס ענק של פורום המפקדים, הגיעו כאלף קצינים בדרגות הכי בכירות. בנו תוכנית, הביאו אותה לקבינט, לראש הממשלה וכלום לא נעשה".

מה בעצם מציעה תוכנית האלופים?
"זאת התוכנית היחידה שבחמאס רעדו ממנה באמת. דיברו על מצור אפקטיבי והתחילו לעשות את זה בצפון הרצועה, זה היה קלף המיקוח הכי גדול בעסקה הקודמת שהייתה, תיקחו את כל צפון הרצועה או כל שטח אחר, מוציאים משם את כל האוכלוסייה ומנתקים אותה מחמאס. כל עוד חמאס ימשיך להיות חלק מהאוכלוסייה אתה לא תצליח לנצח אותם. ברגע שינתקו את האוכלוסייה ויגדירו אזור הומניטרי, רק אזור אחד. ברגע שכל האוכלוסייה מגיעה לצורך העניין לרפיח אתה מתחיל לייבש את כל שאר השטחים. ואז כל מקום אחר שלא מוגדר אזור הומניטרי אתה מנתק שם את המים, החשמל ואספקת המזון ואז המחבלים יוצאים לבד כי כבר לא יהיה להם אוויר במנהרות וכל זה עומד בחוק הבינלאומי. אני אומרת לך כאזרחית שחקרה לעומק, תוכנית האלופים היא התוכנית הטובה ביותר לנצח את המלחמה. אנחנו הרי יודעים איפה החטופים נמצאים אז אפשר לא להפעיל את התוכנית עד הסוף, תשאירו את מחנות הפליטים בעזה אבל לפחות תתחילו לקחת שטח. הרי כבר כבשנו את צפון הרצועה ניקינו אותה מאזרחים אז איך יכול להיות שחזרנו אחורה ושוב אנחנו נלחמים שם. סיפרו לנו בתחילת המלחמה שהסירו את כל המנהרות אז איך לכל הרוחות עדיין יש מנהרות".

מבצע מרכבות גדעון "מכרו לנו חתול בשק"

בצל הרצון שלנו כתושבי העוטף למחוק את ארגון הטרור חמאס ולהסיר לתמיד את האיום, קשה להתעלם מהדילמה הקשה שאנחנו מצויים בה כשרואים את סרטוני החטופים. "המדינה הרגילה אותנו לחשוב שזה או חטופים או הכרעת חמאס, או חטופים או ביטחון, או חטופים או שתמשיכו לחיות בטילים", אומרת סולטן, "אנחנו לא רוצים "או" אנחנו רוצים גם וגם. אם לא תדעו לתת לנו את זה אל תהיו פה. לצערי תושבי העוטף גם לא יודעים להעניש את נבחרי הציבור בקלפי ונוצר מצב שלוקחים אותנו כמובן מאליו".

בסוף יש פה דילמה אמיתית וכל החלטה קשורה בחטופים שעדיין בעזה. אולי זאת הסיבה שאי אפשר גם וגם?
"אני שואלת למה לא לעצור את הסיוע ההומניטרי, לעצור את החשמל ולסגור את המים ואת האינטרנט, לכבוש שטחים. לא צריך להסתפק במבצע "מרכבות גדעון" ולדבר על תוכנית גרנדיוזית שבפועל מכרו לנו חתול בשק, אותה שיטת לחימה של פשיטות שהביאה לכך ש-50 חיילים נהרגו לנו. לא השגנו כלפי מיקוח לעסקה בשונה ממה שהיה קודם. חמאס אפילו לא מסתכל עלינו היום ואנחנו ממשיכים לתת להם הכל.

את לא חושבת שצריך לעצור ולהחזיר את החטופים?
"קודם כל ברור שהדילמה מאוד קשה אבל בינתיים מה קורה? החטופים שלנו נמקים במנהרות ואנחנו לא מצליחים להכריע את חמאס. אז שוב אני חוזרת לנקודת ההתחלה, הצ'קים עבור החטופים הם צריכים להיות צ'קים אחרים. אנחנו צריכים לדבר בשפה אחרת של תמחור. הם החליל ואנחנו הקוברה, הם מנגנים בחליל ואנחנו רוקדים לפי כל מה שהם אומרים. אנחנו נופלים למלכודות הפסיכולוגיות שלהם, אין אסטרטגיה ברורה, אין נחישות. אנחנו צריכים תעוזה, נחישות, בגלל החטופים שלנו. אנחנו שוחקים את כל המערכה, את חיילי המילואים, מקריבים חיים של חיילים, שוחקים את המשפחות, מקריבים חיים של נפשות ילדים בעוטף".

את לא מאמינה בעסקה האפשרית המדוברת עם חמאס?
"מי שקורא לעומק את העסקה, מבין שאין באמת אפשרות אמיתית להגיע לעסקה. אני יודעת שמאשימים את הממשלה בזה ולי אין צד בזה אבל כשיורדים לרזולוציות בהסכם כתוב שחור על גבי לבן שהם מתנים את שחרור אחרון החטופים בשיקום מלא של רצועת עזה. אתה יודע כמה זמן זה יכול לקחת? הם פשוט גוזרים את דינם. כשאתה קורא את הסעיפים של העסקה אתה אומר לעצמך ברור שאין פה בכלל על מה לדבר בטח שאם לא הולכים לעסקה שכולם יוצאים בפעימה אחת. אם לא יוציאו את כולם בפעימה אחת זה אומר שכל מי שיישאר דינו גזר דין מוות".

אם אומרים לך שכולם חוזרים בפעימה אחת תמורת סיום המלחמה?

"אם המלחמה ממשיכה כפי שהיא ממשיכה הכל, תעצרו אותה. חד משמעית. שיפסיקו עם הפשיטות ולסכן את החיילים שלנו".

כמה זה מתסכל להמשיך לגדל ילדים באווירת מלחמה?
"מעבר למתסכל, המצב הנוכחי בשדרות והעוטף גורם לבעיות בריאותיות נוספות שאף אחד לא נותן עליהם את הדעת. אני הלכתי ועשיתי בדיקה קטנה מול רופאים ואני שומעת על 40% עלייה למחלת הפיברו אצל נשים, נשירות שיער זה מטורף מה שאנשים פה עוברים בגלל הסטרס, כל מה שקשור לבעיות מעיים זה גם משהו שקשור לחרדה וסטרס, אחוז התושבים בעוטף שחולים בהליקובקטר קפץ בצורה משמעותית. אנחנו משלמים מחיר גופנית ונפשית וזה נטו בגלל שהמלחמה נמרחת. צריך להבין שאנחנו עדיין לא יצאנו מהאירוע של השבעה באוקטובר, כולם מדברים על פוסט טראומה, אנחנו לדעתי עוד לא ב"פוסט". גם אם לכאורה זה נראה שהעיר חזרה לשגרה, התושבים בפועל עוד בלופ של השבעה באוקטובר כי מבחינתם האירוע לא הסתיים. כל מי שחי היום בשדרות שומע היטב את סאונד המלחמה עם פיצוצים אדירים ביום ובלילה".

לצערי יש מקרים שטיפולי חוסן כבר לא עוזרים. הילדים שלנו זקוקים רק לשקט כדי להחלים.
"גם המילה חוסן היא מילה שחוקה. אנחנו לא רוצים לשמוע אותה יותר. כמה אפשר לשמוע את המילה חוסן? אתה יודע מה זה כבר לא הוגן להגיד לנו "חוסן" לא לנו ולא לילדים שלנו. לקחת כלגיטימציה את החוסן של תושבי העוטף ולמרוח מלחמה כבר שנתיים מבלי להחליט מה עושים. הכל טוב ויפה שיש אסטרטגיה, שאנחנו נדע לאן זה הולך, שמישהו יבוא ויסתכל לנו בלבן של העיניים ויגיד לנו עוד שנתיים-שלוש לא יהיה פה חמאס. לצערי כל פעם מאכילים אותנו באיזה תוכניות. אנחנו היום צריכים להילחם על זה שלא היה פה חמאס. עד שתושבי העוטף לא יקומו ויעשו מעשה ויפעילו לחץ שום דבר לא יקרה".

 

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%93%d7%a2%d7%aa/feed/ 0
"האוטיזם של הילד זה הברכה שלי בחיים" https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%98%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2595%25d7%2598%25d7%2599%25d7%2596%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2594%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2593-%25d7%2596%25d7%2594-%25d7%2594%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%259b%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%2591%25d7%2597%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%98%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/#respond Wed, 13 Aug 2025 10:00:12 +0000 https://sderonet.co.il/?p=35026

בתום מערכת הבחירות האחרונה בשדרות, בליל ספירת הקולות, העיניים היו נשואות בעיקר למאבק על מועצת העיר אז התבשר אלירן מאיר ג'רבי על בחירתו לראשונה לחברות במועצה. בניגוד לאחרים, עבורו זה היה הרבה מעבר להישג פוליטי, זה היה ניצחון של מי שצמח מלמטה, ניצחון של נער שאף אחד לא האמין בו וניצחון של איש ציבור שהיו לא מעט שפקפקו ביכולותיו להיבחר. "אין ספק שזה היה רגע מרגש במיוחד להיבחר למועצת העיר" הוא שיתף השבוע, "רק מי שמכיר אותי מילדות ואת הדרך שעברתי מבין באמת כמה זה היה משמעותי להגיע למקום הזה, כמה זה רגע של גאווה. זה רגע שעבדתי עליו במשך כמעט עשר שנים. אני שמח שהעשייה שלי מחוץ למועצת העיר לא נעלמה מהתושבים שהחליטו להצביע לי ולתת בי את אמונם. זה בעיניי לא מובן מאליו".

אחרי שלא הצלחת להיבחר ב-2018 אמרו עלייך בלעג שאלירן חושב שזה לפי הלייקים בפייסבוק?
"שמעתי את הלעג הזה אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, בסוף הצלחתי להביא לא מעט קולות והיו חסרים לי רק 60 קולות, יכול להיות שגם עשיתי לא מעט טעויות של טירון. למרות זאת, המשכתי בעשייה שלי כי האמנתי בדרך שלי והאמנת בריצה למרחקים לכן באתי למערכת הבחירות האחרונה מנוסה יותר ואני שמח שבסופו של דבר הציבור נתן בי את אמונו. אגב, את אותה פעילות אני ממשיך גם אחרי שנבחרתי, אני אותו אלירן".

כאחד שמכיר אותך מילדות תרשה לי לחדד יותר כמה זה לא מובן מאליו. הילד שגדל ברחוב ניר עם לא בתנאים הכי טובים, שתויג כאיזה פרחח נבחר למועצת העיר. אתה מרגיש שזה הניצחון שלך?
"במידה מסוימת כן זה הניצחון הפרטי שלי, אני מרגיש שהצלחתי לשבור את הסטיגמה שהייתה עליי כאחד שגדל בשכונת ניר עם. אני לא מתבייש להגיד, אני הילד שבא מהשכונה, מקום שאף אחד לא נתן לי סיכוי אבל זה המקום שבעיניי בנה את העיר שדרות ואני שמח להיות חלק מאותם האנשים שגדלו שם. מי שמכיר אותי יודע איזה שינוי עברתי מגיל הטיפש עשרה, הפכתי להיות איש משפחה שאכפת לו מאוד מהסביבה שלו לכן היום כחבר מועצה אני לא רק מרגיש ניצחון מעצם הבחירה שלי לחבר מועצה, אני רוצה להשאיר חותם ולהיות חלק משמעותי מנבחרי ציבור שהשפיעו לטובה על העתיד שלי ושל ילדיי כאן בשדרות".

מהשכונה המורכבת לחברות במועצה

את דרכו הציבורית החל ג'רבי כפעיל בחירות באחת התקופות הפוליטיות הסוערות של העיר, בין המעבר מההנהגה הישנה להנהגה החדשה בהובלת אלון דוידי שרבים בהתחלה היו חשדניים כלפיה, ביניהם ג'רבי עצמו.

לדבריו, היה אחד שהאמין בו מהרגע הראשון שהוא צריך להיכנס לפוליטיקה. "תמיד שמעתי את המשפט כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו ואני חייב לומר לך שגם לי היה אחד כזה. קוראים לו יובל גבאי. אני זוכר שהייתי פעיל שלו ב-2013 ולאחר מכן הוא פרש מהפוליטיקה המקומית. הוא תפס אותי ואמר לי "אני רואה שזה בוער בך, יש לך את זה, אתה עשוי מהחומר הטוב, תתקדם קדימה בלי לפחד, אין לך מה להפסיד". זה ממש דחף אותי קדימה, הוא גרם לי להאמין מאוד בעצמי".

הפלטפורמה שבה החל ג'רבי את הפעילות הציבורית שלו הייתה הרשת החברתית פייסבוק שבה הקים את הקבוצה הפופולארית "שדרות זה בית, שדרות זה הלב", מהר מאוד הוא גילה כי מה שהחל כדף ביקורתי מאוד על השלטון הפך לכלי שבאמצעותו הוא מצליח לפתור בעיות לתושבים רבים.

אני זוכר שבתחילת הדרך שלך כפעיל ציבור היית בכלל אנטי דוידי. תסביר
"תשמע בימים שבהם הייתי אנטי דוידי עניין אותי רק דבר אחד וזה בטח לא טובתי האישית, לראות שמתקנים מדרכות, שמטפלים בפינוי פסולת, שהעיר נקייה, שיש מדשאות, גני שעשועים, שנותנים מענה לכל תחום ותחום, שמגשימים כאן המון תוכניות שהיו בגדר פנטזיה, אני נזכר איך העלינו כבר ב-2008 את הרעיון להפוך את גבעת קובי למצפה תיירות ואז מגיע דוידי ומיישם. בשלב מסוים עם כל הביקורת שהייתה לי לא יכולתי להתעלם מהשינוי שמוביל דוידי בשדרות ומבחינתי העיר שלנו היא הסיפור כי אף פעם לא היה לי משהו אישי לדוידי. ברגע שהיה צריך לפרגן אני הראשון שקמתי לפרגן ובאמת מגיע לו ולכל ההנהגה המקומית על השינוי האדיר בעיר שלנו".

לדבריו של ג'רבי, שדרות של היום שונה לחלוטין משדרות שבה גדל כילד. "אני זוכר את תקופת הילדות בשדרות אומנם לטובה אבל תכלס לא היה לנו כלום. היום כשאני רואה את כל הטוב שהילדים שלנו מקבלים בעיר אני מקנא בהם. אני זוכר שבקושי היו לי מתקני שעשועים, מדרכות שבורות אף פעם לא החליפו, לשחק כדורגל? לא היה מגרש ואם אתה נכנס לשחק בשטח בי"ס מייד היו מזמינים לך משטרה. אני זוכר שחברים בשכונת ניר עם שהיו קופצים מעל הגדר לשחק כדורסל במקיף הדתי היו מאשימים אותם בהתפרצות".

הוא ממשיך ומוסיף פרגון לשלטון הנוכחי. "צריך להודות ביושר, שדרות עברה בעשור האחרון מתיחת פנים משמעותית ביותר, גם עיוור רואה את המהפכה הגדולה שהיא לגמרי הרבה בזכותו של ראש העיר אלון דוידי שדוחף קדימה. אני זוכר שבתחילת הדרך גם אני הייתי ממבקריו אבל עם הזמן אני מוכרח להודות שגיליתי מנהיג שעובד מסביב לשעון עבור התושבים. אני חייב לשתף אותך שיצא לי פעם אחת להיות איתו בכנסת וראיתי איזה כבוד רוחשים לו, ראיתי שרים שממש רבים שהוא יכנס אליהם לשבת איתם".

מה בער בך מלכתחילה לרצות להיכנס לפוליטיקה?
"בילדות אהבתי להתלבט ולא עשיתי את זה תמיד בצורה חיובית, כנראה שזה תמיד היה שם. כאחד שנולד וגדל בשדרות, והקים כאן את ביתו ומגדל כאן את הילדים הבנתי כבר לפני יותר מעשור שאני רוצה שיהיו לנו כאן חיים טובים יותר, לפני הכל כמובן בנושא הביטחון אבל גם בנוגע לאיכות החיים כאן בשדרות. חשבתי שאני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים שיש מפגעים ודברים שלא מטופלים והמון המון משפחות שזקוקות לסיוע. לכן, באמצעות דף הפייסבוק שהקמתי "שדרות זה בית" גם אני וגם תושבים התחלנו להציף את הבעיות וכך בעצם זה הפך לדף שמשפיע לטובה על מקבלי ההחלטות וראיתי שאני מצליח להשפיע גם בלי להיות חבר מועצה".

אז למה הייתי צריך להיכנס לפוליטיקה, הרי המעמד של חבר מועצה פחת. למרות שהוכחת שאפשר להשפיע מבחוץ, התמודדת ב-2018 ולא הצלחת?
"קודם כל אין ספק שהרבה אנשים מהצד שמסתכלים אומרים לי "למה אתה צריך את זה להיות חבר מועצה" וכמו שאתה בעצמך אומר מעמד חבר מועצה זה לא כמו בעבר. תוסיף לזה את העובדה שזה בהתנדבות מלאה אלא אם אתה נבחר לסגן ראש העיר וכו', רובם משקיעים מזמנם הפרטי בשביל למלא את החובה שלהם לציבור שבחר בהם. לא רק שאתה לא מרוויח אתה גם מפסיד ימי עבודה בשביל למלא את חובתך. בסוף אני עושה את זה כי אכפת לי מאוד מהעיר שלי ואני מרגיש שאני יכול לתרום לציבור. העשייה למען הציבור ממלא אותי מאוד . אגב, למרות שלא נבחרתי בהתמודדות הראשונה המשכתי את פועלי כי האמנתי אז וגם היום שאפשר להשפיע גם מבחוץ".

"אושר גדול לגדל ילד עם צרכים מיוחדים"

עם בחירתו וכניסתו לקואליציה של דוידי, ביקש ג'רבי לקבל לידיו אחריות בתחום הרווחה. מה שהרבה לא יודעים ועל כך הוא מדבר בפתיחות לראשונה, החיבור לתחומים מגיע מהמקום הכי אישי. "מהיום הראשון שהחלטתי להיכנס לפוליטיקה המקומית הצהרתי שאני רוצה מאוד לטפל בתחום הרווחה בעיר ולפעול למען האוכלוסייה שזקוקה להכי הרבה סיוע" הוא משתף, "הדבר אומנם לא התאפשר אבל כן לקחתי על עצמי תחום של הרווחה החינוכית עבור בעלי הצרכים המיוחדים וזה מגיע למי שלא יודע מהמקום הכי אישי שלי כאבא לילד עם צרכים מיוחדים שנמצא על הספקטרום".

גרבי עם בנו דניאל. צילום: אלבום פרטי

באיזה שלב אתם מגלים את זה?
"קודם כל אנחנו מתמודדים עם זה מעל עשר שנים. בדרך כלל מגלים את זה במהלך הריון אבל במקרה שלנו זה התגלה בגיל 4 אחרי שהגננת שמה לב שהוא מתנהג אחרת, היא ביקשה שנבדוק את זה. מאותו רגע יצאנו למסע מטורף שהתחיל בבדיקות בבית החולים 'סורוקה'. כבר אחרי 5 דקות הם הגיעו שם למסקנה שהילד שלי על הרצף, בוא נאמר שהיו את כל הסימנים המזהים, אנחנו כמובן לא הבחנו בזה".

איך הגבת לזה?
"ברגע שהודיעו לי שהילד שלי על הרצף לא אגיד לך שקיבלתי את זה בקלות בהתחלה, בשבילי זאת הייתה סטירה של החיים, אני חושב שכמעט הפכתי את כל בית החולים כי לא הייתי מוכן לקבל את זה אבל ככל שחלף הזמן לא רק שהשלמתי עם זה אלא היום אני יכול לומר שהאוטיזם של הילד זה הברכה שלי בחיים. אני הכי גאה, שמח ומבסוט להיות אבא לילד מיוחד כזה. ילד מנומס, טוב לב, חכם בצורה בלתי רגילה".

איך היום במרחק הזמן ההתמודדות?
"היום אני יכול לומר לך שאין אושר גדול מזה לגדל ילד מיוחד עם צרכים מיוחדים. לפעמים זה יכול לדכא שהוא לא ילד רגיל שיכול לצאת איתנו לכל המקומות, לפעמים הוא לא בא לאכול איתך ארוחת ערב, לא רוצה לצאת לאירועים כי הוא לא אוהב את ההמוניות, הוא אוהב יותר להתבודד, אוהב את הפינה שלו, את המשחקים שלו. למדתי להכיר את החוזקות של זה. גיליתי שהוא פשוט זה שמחזק אותי. הילד שלי עם כל זה שהוא על הרצף הוא דובר אנגלית חלק, אוהב לקרוא חדשות מאמריקה, צופה ב-BBC , חובב היסטוריה ברמה שאני לא יכול להסביר לך אפילו. הוא יודע מי היה הרמטכ"ל של מלחמת העולם השנייה והרבה דברים שאין לי מושג בהם כך שאני יותר לומד ממנו ומתחזק ממנו".

גרבי במועצת העיר הראשונה. צילום: אורי גבאי

יכול להיות שזה סייע לשינוי במבנה האישיות שלך? כי רק מי שמכיר אותך מהילדות יודע על מה אני מדבר?
"תראה הייתה לי ילדות לא קלה, חיים לא פשוטים והייתי צריך לשרוד כל יום בסביבת מגורים לא קלה עם אנשים מורכבים. לא חלילה נפלתי לפשע אבל גם אני הייתי ילד מאוד בעייתי שיכול היה בקלות ליפול למקום לא טוב. כבר אז הייתי אוהב להתבלט ולהיות במרכז העניינים אבל לא תמיד באופן חיובי, מן שטותניק כזה. בנוסף, בגיל ההתבגרות היה לי מאוד קשה להסתגל למסגרות כך שההתחלה שלי בדרך לחיים האמיתיים לא הייתה משהו".

הוא מוסיף: "למרות התנאים שבהם גדלתי בילדותי, היום במרחק הזמן אני מעריך את זה מאוד משום שזה חישל אותי. החברים שאיתה גדלתי הם אלה שבסופו של דבר עיצבו אותי להגיע לחיים האמיתיים בוגר יותר. אם בעבר הייתי מתבייש במקום הזה, היום אני הכי גאה שעברתי את הדרך שעברתי כדי להיות מי שאני היום. התלאות שעברתי חד משמעית חישלו אותי".

איך אתה מתכוון במסגרת תפקידך לקדם את התחום?
"קודם כל אני חייב לומר לזכותו של ראש העיר הוא נותן לי יד חופשית לקדם רעיונות למען קהילת המשפחות המיוחדות שמונה כמעט 900 משפחות. יש כל מיני רעיונות על הפרק, רעיון חשוב במיוחד זה משהו שמקדם גם סגן ראש העיר אלעד קלימי וגם סוניה שרביט המדהימה, לשלב אותם בכיתות רגילות, אני חושב שככה גם ניתן לחנך על קבלת האחר. בנוסף, החלום שלי זה להקים מועדונית שתיתן מענה לצרכים מיוחדים כדי שלהורים בשעות הצהריים ואחר הצהריים יהיה להם קצת שקט נפשי. יש היום פעילויות מטורפות למשפחות אבל אני חושב שצריך שיהיה להם בית, מועדון. אני חושב על איזה רעיון אולי סטודנטים שמקבלים מלגת ראש העיר יתנו שעות של הוראה. אני בטוח שיהיו הרבה סטודנטים שיסכימו לתת מעצמם למען אותם ילדים".

"פועלים למציאת פתרונות למצוקת החניה"

מלבד הפעילות הציבורית שלו בשדרות, בשנתיים האחרונות הוא פעיל גם במרחב של כנסת ישראל הרבה בזכות שיתוף פעולה עם ח"כ דבורה ביטון. "המוטו שלי היה ותמיד יהיה עזרה לחלש לכן בכל פעם שאני מקבל פנייה מתושבים שזקוקים לעזרה אני לא נותר אדיש ומפנה לאן שצריך כדי לעזור, כולל להגיע עד הכנסת בזכות חברתי ח"כ דבורה ביטון שמסייעת לי המון".

מלבד תחום הרווחה החינוכית, ג'רבי קיבל אחריות על תיק התחבורה בעיר. "אני מודה שלא בחרתי בתחום הזה אבל קיבלתי על עצמי את המשימה החשובה" הוא אומר, "תראה זה תחום שיש הרבה מה לעשות בו. העיר שדרות כבר נערכת עם תוכניות רבות לשינוי תחבורתי גדול בעשור הקרוב עם המשך גידולה של העיר וההקמה של שכונות מגורים נוספות. תיקח למשל את המעטפת של שדרות, כביש 334 החדש מביא איתו בשורה אדירה כי מהרגע שהוא יושלם הדרך לעיר תתקצר מכיוון צומת ארז, בהמשך כבר יש תוכנית לחיבור הכביש של שכונת הנביאים מהיכן שנוסעים לגבעת קובי להתחבר לכביש 34, בעזרת ה' גם הכניסה לשדרות מניר-עם תעבור שינוי גדול- לצד הקמת מתחם מסחר מעל הרכבת צפוי לקום מחלף שיווסת את התנועה בצורה טובה. בנוסף, שלושה חודשים האחרונים הוחלפו המון המון כבישים בשדרות, אני מניח שכל מי שנוסע כבר מרגיש נסיעה חלקה יותר וזה חלק מתוכנית עבודה מסודרת לחדש את כל הכבישים בעיר כדי שנהגים לא ירגישו שהם נוסעים בתוך בורות".

העיר כידוע גודלת ואי אפשר להתעלם ממצוקת החניה שקיימת גם בתוך השכונות אבל במיוחד במרחב הציבורי?
"אני רוצה לעדכן שבשבוע שעבר הקמנו ועדה ביחד עם מנכ"לית העירייה לימור כהן, מנהל יחידת הפיקוח טל מחי והיועץ המשפטי של העירייה עו"ד בני סעדון כדי לבחון את הסוגייה של מצוקת החניה בעיר. לשמחתי שדרות גדלה אבל התשתיות לא השתנו בתוך העיר כי אין מה לעשות מדובר בתכנון ישן. עלה רעיון לבחון מקומות שאותם יהיה ניתן להפוך למקומות חניה. דבר נוסף שעל הפרק זה לבצע סימונים כחול לבן בשביל הסדר והנראות. עוד דבר שחשבתי, תיקח למשל את בנק הפועלים, יש 20 עובדים שמגיעים מנתיבות מוקדם בבוקר ותופסים את כל החנייה של המרכז למשך שעות. אפשר להפוך את זה חניה בחינם לתושבי שדרות ותושב חוץ יצטרך לשלם על כל שעה. אתה תשאל אותי אז איפה יחנו העובדים? שיחנו ברכבת ויבואו בשאטל. וזאת רק דוגמא אחת. אני מקבל המון פניות מתושבים שמקבלים דו"חות על חניה בגלל היעדר חניה. אני אומר דבר פשוט בימים עמוסים כמו למשל שישי בבוקר שכולם עושים קניות לשבת, צריך להקל יותר עם התושבים ולא למהר לתת דו"ח אלא אם זה במקום שחוסם מעבר ומסכן הולכי רגל. לכן אני גם חושב שהגיע הזמן לכחול-לבן שדרות כי תחשוב בנאדם מקבל קנס 250 שח, אתה יודע כמה יעלה פנגו? כמה גרושים לעומת הקנס. לסיכום אני אומר שצריך למצוא פיתרונות חניה בשדרות אבל גם בנושא האכיפה בימים עמוסים להתחשב יותר בציבור.

מה בנוגע לתחבורה הציבורית?
"בנושא התחבורה הציבורית אני מקבל הרבה תלונות. בכל הנוגע לתחבורה בינעירונית לא יכול להיות שקו לב"ש ואשקלון יהיה פעם בשעה, זה לוח זמנים שמתאים לשדרות שלפני 25 שנה. טענות נוספות נוגעות לזמינות ותכנון המסלול. תושבים מספרים לי שהם נאלצים לפעמים לחכות שעה או לעבור שלוש אוטובוסים כדי להגיע לנקודה אחרת בעיר שדרות, זה לא הגיוני לחלוטין. חייבים לתגבר את הקווים וגם לשפר את המסלולים כך שהם יותאמו לשדרות שברוך ה' גדלה משמעותית. אני יספר לך סיפור על הבת שלי שצריכה להגיע לבי"ס בבוקר היא צריכה לעלות על שלוש קווים. לוקח לה שעה ורבע. היא יוצאת בשעה 7 בבוקר ומגיעה לבי"ס בשעה 8 ורבע. את זה חייבים לתקן ומקווה שבקרוב נוכל לבשר על השינויים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%98%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/feed/ 0
"אחרי כל טיפול חוסן הרגשתי שהכתיבה עוזרת לי לטפל בעצמי" https://sderonet.co.il/%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%9b%d7%9c-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%97%d7%95%d7%a1%d7%9f-%d7%94%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%aa%d7%99-%d7%a9%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%96%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%2597%25d7%25a8%25d7%2599-%25d7%259b%25d7%259c-%25d7%2598%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%259c-%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25a1%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%25a8%25d7%2592%25d7%25a9%25d7%25aa%25d7%2599-%25d7%25a9%25d7%2594%25d7%259b%25d7%25aa%25d7%2599%25d7%2591%25d7%2594-%25d7%25a2%25d7%2595%25d7%2596%25d7%25a8 https://sderonet.co.il/%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%9b%d7%9c-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%97%d7%95%d7%a1%d7%9f-%d7%94%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%aa%d7%99-%d7%a9%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%96%d7%a8/#respond Tue, 29 Jul 2025 15:42:07 +0000 https://sderonet.co.il/?p=34917 "אני לא חושבת שאני גיבורה גדולה אבל אף פעם לא התמודדתי עם חרדות, פחדים, אפילו לא ביקרתי בחוסן" מבקשת להמחיש אוריה אורנית אוחנה (26) משדרות עד כמה המרחק היה גדול בינה ובין ספר שהוציאה לאחרונה לאור "להתעורר לחיים" בהוצאת הספרים 'ניב' המתאר את התובנות מטיפולי החוסן השונים שנאלצה לעבור אחרי מתקפת הטרור הגדולה שידעה מדינת ישראל בכלל ותושבי שדרות והעוטף בפרט.

הטריגר שהביא את אוריה לסכם במחברת את טיפולי החוסן השונים הוא אומנם אירועי השבעה באוקטובר אבל התובנות שעולות מתוך הספר מבקשות לא רק לספר את הסיפור שלה ושל רבים מתושבי עירה אלא גם לתת כלים לסיטואציות שכל אחד מאיתנו נתקל ומתמודד ובמידה מסוימת לתת השראה למי שנמצא במקום לא טוב בחיים ומתקשה למצוא את הדרך להצלחה. "יש אנשים בשדרות שמתביישים ללכת לטיפול ולפרוק או בכלל להודות שהם מתמודדים עם טראומה" היא מסבירה את הקשר שבין המציאות הביטחונית בעיר מגוריה לאתגרים שהחיים מזמנים לנו כאן, "מה שאני עשיתי בספר שנגעתי בכל אותן נקודות שבעצם עזרו לי והם יכולים להמשיך הלאה ולעזור לאחרים. נכון שאני כתבתי את הספר הזה מתוך החוויה שלי בשדרות בשבעה באוקטובר איך להתמודד עם משברים ומה זה משבר ואיך לצאת מזה אבל עשיתי את זה באופן כללי שכל אחד יוכל לצאת ממשבר ולא משנה איזה משבר וכולנו בסופו של דבר עוברים משברים אם זה בעבודה, אם זה בזוגיות, אם זה חס וחלילה בן משפחה נפטר ולוקחים את זה קשה וצריך לדעת איך לצאת מזה ולמצוא בעצם את הייעוד שלנו".

"הייתי ילדה ביישנית שחששה להשמיע את קולה מפחד"

כאמור, עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר לאוחנה היו התמודדויות חברתיות לא פשוטות כפי שהיא חושפת בגילוי לב בספר עצמו באופן מעורר השראה. "תמיד הייתי ילדה שקטה וביישנית, נמנעתי מאור הזרקורים ונחבאתי אל הכלים. חוסר שביעות רצון מהמראה החיצוני שלי והרגשה שאיני מקובלת בחברה ליוו אותי בכל צעד. הייתי הילדה שישבה בפינת הכיתה והתבוננה מהצד, חששה להשמיע את קולה מפחד שדעתה לא תתקבל או תזכה ללעג. התחושה שאף אחד לא האמין בי הייתה כבדת משקל על כתפיי הצעירות. בכל פעם שניסיתי לצאת מהקונכייה שלי נתקלתי במבטים ספקניים או בהתעלמות. בנחישות שקטה החלטתי להוכיח לעולם, ובעיקר לעצמי, שאני שווה יותר מהתוויות שהדביקו לי" היא מתארת.

 

"במהלך השנים בחרתי לקחת את חיי בידיי. השירות הצבאי שלי היה משמעותי, ובו נאלצתי להתמודד עם אתגרים שדרשו ממני לצאת מאזור הנוחות שלי. לא הסתפקתי בתואר אחד, השגתי שני תארים. כל אחד מהם מסמל ניצחון אישי על הפחדים ועל הספקות. התחלתי לחקור לעומק נושאים כמו ביטחון עצמי, ערך עצמי והתפתחות אישית. במשך עשור שקעתי בלמידה, בקריאת ספרים ובהשתתפות בסדנאות, במטרה להבין את משמעות החיים ולגלות את ייעודי האמיתי".

ואז הגיע בוקר שמחת תורה, מתקפת הטרור שפתחה מחדש פצעים שעוד לא הגלידו לגמרי והובילו אותה לטפל גם בטראומה שהתפרצה בבת אחת. "אם עד אז סיגלנו לעצמנו יכולת להתמודד וידענו בדיוק מה צריך לעשות מהרגע שיש אזעקה, בבוקר השבעה באוקטובר התעוררנו למצב אחר לגמרי, מצב מפחיד ובלתי נתפס. זאת אומרת אם קודם ידענו שיש ממ"ד ויש כיפת ברזל שיגנו עלינו, כאן הפחד היה אחר לגמרי, ממש חוסר אונים מוחלט.

איך את מסבירה את זה שלא נזקקת לטיפולי חוסן לפני כן?
"כשאני חושבת על סיטואציות שהיו לי בשדרות מאז היותי ילדה קטנה תמיד ידעתי להתמודד, גם אם למשל תפסה אותי אזעקה כשאני בדרך חזרה מבית הספר ידעתי שבכל כמה מאות מטרים יש מגונית שאני יכולה להספיק להגיע אליה וככה למעשה למדנו להסתדר ואיפשהו לשלוט בפחד. יותר מזה, למדתי לתואר ראשון ותואר שני ובמהלך הלימודים הייתי מלווה ילדים שמתמודדים עם טראומה כתוצאה מהמציאות הביטחונית ומטופלים על ידי חוסן. במסגרת פרח הייתי מלווה אותם, מקשיבה לקשיים שלהם והיית מנסה להשרות את הביטחון שהיה לי להתמודד עם המציאות. בסוף לצערי אף אחד לא חסין בשדרות. אם עד לפני השבעה באוקטובר מעולם נזקקתי לטיפולים, אחרי השבעה באוקטובר המציאות השתנתה ואין אחד כנראה שלא נזקק לטיפול"

פוסט טראומה שכנראה נאגרה והתפוצצה בבת אחת?
"בדיוק, אצלי כמו אצל לא מעט תושבים הטראומה היא מתמשכת, זאת אומרת היא תמיד הייתה ברקע אבל כל הזמן המשכנו הלאה וככה במשך יותר מ-20 שנה, חווינו סבב הסלמה, התאוששנו וחזרנו לשגרה ואז שוב הסלמה ושוב שגרה. אחרי השבעה באוקטובר לפחות אצלי כל הטראומה שנאגרה לאורך השנים התפוצצה בבת אחת והבנתי שהפעם אני חייבת טיפול".

 

תשתפי אותנו בחוויות שלך מהשבעה באוקטובר?
"בבוקר כמו שכולנו יודעים מתעוררים לאזעקות ורקטות בשעה 06:30, בהתחלה כמובן אף אחד לא הבין מה באמת קורה אבל מהרגע ששמענו את קולות הירי ההרגשה הייתה אחרת. יותר מאוחר הדלקתי טלוויזיה מה שאני לא נוהגת לעשות בשבת כי הרגשתי שקורה משהו אחר שהוא ברמה של פיקוח נפש, במיוחד ששמענו צעקות בערבית ברקע, הבנו בעצם שיש היתקלויות קרוב אלינו עם מחבלים. היו גם צעקות של שכנים להיכנס לממ"ד, זה היה בלתי נתפס שזה הגיע אלינו, לא האמנו שזה אפשרי בכלל שמחבלים יגיעו לכאן. גם בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שזה יכול לקרות".

איך זה השפיע אלייך?
"בניגוד לכל השנים שידעתי איך להגיב איך להתמודד כי הרי אתה פתאום מבין שלא משנה מה תעשה גם אם תהיה בממ"ד אין לזה באמת פתרון. הפתרון היחיד זה להתפלל לקב"ה ולקוות שלא יקרה כלום. אחרי שלושה ימים שבהם לא אכלתי, לא הצלחתי לעצום עין, התחיל הפינוי מהעיר. ברגע שהגענו למקום הפינוי בירושלים לכאורה יכולתי לנשום לרווחה והייתי בטוחה שהאירוע הזה כמו כל אירועי הטרור של ירי הרקטות לאורך השנים, חולף והוא אפילו תיכף מאחוריי. הרגשתי שאני במקום בטוח וזה יאפשר לי לחזור לעצמי".

ואז את מגלה שלא כך הם פני הדברים?
"אני תוך ימים בודדים מבינה שהפעם זה מורכב. הגעתי להבנה שכל החרדות והפוסט טראומה זה רק התחיל אצלי. בעצם כל מה שאגרתי במשך 20 שנה של מציאות ביטחונית מתפוצץ לי בפנים. כמה שניסיתי להיות חזקה כל השלושה ימים האלו לא נשאר לי מקום לעצמי להתפרק רגע. ואז התפרקתי והבנתי לראשונה בחיי איך זה מרגיש התקף חרדה. אני פתאום רועדת בלי שליטה, מרגישה כמו פלאשבקים. זה הרגע שאני גם מבינה שאני חייבת לטפל בעצמי".

הטיפולים שהולידו את הספר

כולנו בשדרות מחפשים את תמונת הניצחון אחרי מה שעברה העיר. במקרה של אוחנה שבראשית אוגוסט תינשא לבחיר ליבה, אפשר לומר שזה סוג של ניצחון, גם בשל הדרך שעברה וגם בשל העובדה שהיא נשארת כאן בשדרות להקים את ביתה- אם תרצו, התשובה הכי טובה לטרור.

היא כותבת בספר: "ב־7 באוקטובר 2023 התעוררתי למציאות חדשה ומטלטלת. המלחמה פרצה, והביאה עימה תחושות של חוסר ודאות ופחד קיומי לגורלי ולגורל משפחתי – שמענו את המחבלים מתקרבים, וחששנו לחיינו. באותה תקופה חוויתי גם פרידה כואבת, שהותירה אותי שבורה וריקה. השמנתי, והאהבה העצמית שהצלחתי לבנות בעמל רב התפוגגה. התשוקה לעבודה נעלמה. נראה לי שהעולם סביבי התמוטט, והכאב היה בלתי נסבל. עם זאת ולמרות הכאוס לא ויתרתי לעצמי. ניצתה בי אש קטנה של תקווה. הבנתי שהדרך היחידה לצאת מהתהום היא להאמין בעצמי מחדש. פניתי לכלים ולתובנות שצברתי במהלך השנים, והתחלתי ליישם אותם בחיי היומיום שלי. צעד אחר צעד בניתי את עצמי מחדש".

בנית את עצמך מחדש בזכות הטיפולים?
"לחלוטין כן. התחלתי ללכת לכל הטיפולים שאפשר ללכת. באמת טיפלתי בעצמי בכל סוגי טיפולי החוסן, אמרתי לעצמי שאני חייבת לנצח את זה ולא להישאר ככה, לשקוע לתוך החרדה והדיכאון. כל טיפול שהלכתי מצאתי את עצמי כותבת על מה שעברתי וכל מיני תובנות מה למדתי בטיפול הזה ומה למדתי בטיפול הזה. עצם הכתיבה זה עזר לי לעבד את החוויה ואת הטיפול עצמו ואני מבינה שזה ממש עוזר לי".

 

למה בעצם ישבת לכתוב, לא מכיר הרבה אנשים שעושים את זה?
"רציתי שכל סוף טיפול לקחת מזה משהו ושזה לא ישכח לי כי בסוף כל טיפול תמיד היו משימות שהייתי צריכה לבצע עד לטיפול הבא, תוך כדי עלו לי כל מיני תובנות עם עצמי ושיעורי הבית שאני צריכה לעשות, אז הייתי תמיד כותבת את זה כדי שאני לא אשכח וזה לא ימחק לי. אחרי כל טיפול חוסן הרגשתי שהכתיבה עוזרת לי לטפל בעצמי".

מה הוביל אותך להחלטה להפוך את זה לספר עם 117 עמודים?
"פתאום אני מבינה שיש לי הרבה תוכן במחברת ושאני חייבת, לא לשמור את זה רק לעצמי. אני עשיתי את זה בעיקר בשביל שעוד שדרותים שבאמת מרגישים ככה בעקבות המציאות הביטחונית שחווה פה לאורך השנים ובפרט אחרי השבעה באוקטובר, יבינו שזה לא הסוף ושאפשר להתרומם. אני בחרתי אחרי מה שקרה לקחת את זה ולהתעצם מזה".

מה התובנה הכי משמעותית שיצאה מהספר?
"אחת התובנות המשמעותיות שיש לי מתהליך הכתיבה שהוליד בסופו של דבר את הספר, זה שצריך לחיות את היום ואם אתה רוצה לעשות משהו תעשה אותו כאן ועכשיו ואל תגיד "עוד שבוע", "עוד חודש", "עוד שנה". בדיוק כמו ההחלטה שקיבלתי להוציא ספר. לא ידעתי בהתחלה אם אני אוציא אותו אבל אמרתי לעצמי "כמו שקרה המקרה הזה עם המחבלים את לא יודעת מה יהיה מחר", תחשבי כאילו היום זה היום האחרון שלך".
בנוסף, היא כותבת בספר: "כיום, בזכות הכלים שרכשתי ויישמתי, אני מאורסת לאהוב ליבי, אדם שרואה אותי באמת ומקבל אותי כפי שאני. חזרתי למשקל שבו אני מרגישה בריאה ומאושרת. אני מרגישה יפה, שלמה ואהובה. החרדות, שבעבר שיתקו אותי, פחתו משמעותית. אני חיה בהגשמה עצמית, עוסקת בעבודה שממלאת אותי סיפוק, ואוהבת את עצמי ואת חיי כפי שהם. המסע שעברתי הוכיח לי שאף אחד מאיתנו אינו באמת לבד. כולנו מתמודדים עם אתגרים ומשברים, אך יש בנו כוח להתגבר עליהם. בספר זה אני חולקת איתכם את התובנות, את הכלים ואת החוויות שלמדתי ואספתי לאורך הדרך, במטרה לסייע גם לכם במסע האישי שלכם".

מנערה ביישנית שברחה מאור הזרקורים, להיות חשופה בספר, זה חתיכת צעד הייתי אומר?
"לכל בנאדם באופן טבעי קשה לו לבוא לשתף את הדברים הפחות טובים שקורים לו בחיים. את הדברים הטובים תמיד כייף וקל לשתף אבל הדברים המורכבים פחות. כאן החלטתי שאני משתפת את התהליך שעברתי בחיים כדי שזה יגיע לאנשים שנמצאים באותה סיטואציה. בסופו של דבר מה שהכי חשוב לי בהוצאת הספר זה שזה יעזור לאנשים. מספיק שאחד יקרא את זה ויגיד "וואלה זה עזר לי" זה שווה את זה".

יש הרבה בעלי תפקידים בתחום הטיפולי שמעידים- העיר חזרה לעצמה פיזית אבל אנשים עדיין כבויים?
"אני שומעת את זה הרבה ואני שואלת גם אנשים, אם חזרתם לעצמכם ואיך אתה מרגישים, אז אני נתקלת הרבה בתשובה "תשמעי זה לא אותו הדבר". כשאני שואלת למה אז עונים זה גם בגלל הפיצוצים שנשמעים פה כל היום, המלחמה שעדיין לא הסתיימה והעובדה שבסוף יש מקומות בשדרות שמחזירים אותם לאותו בוקר, אנשים שהכירו ונרצחו. בסוף, קרה כאן משהו טראומתי שילווה אותנו עוד הרבה שנים לצערי אבל לצד האירוע המטלטל הזה אני רוצה לקוות שכל אחד ימצא את הכוחות להביט קדימה ושהזמן יעשה את שלו".

 

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%9b%d7%9c-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%97%d7%95%d7%a1%d7%9f-%d7%94%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%aa%d7%99-%d7%a9%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%96%d7%a8/feed/ 0
"לא אנוח עד שהרוצח של בעלי ישב בכלא" https://sderonet.co.il/%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%97-%d7%a2%d7%93-%d7%a9%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%97-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%91-%d7%91%d7%9b%d7%9c%d7%90/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259c%25d7%2590-%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%2597-%25d7%25a2%25d7%2593-%25d7%25a9%25d7%2594%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%25a6%25d7%2597-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%2599%25d7%25a9%25d7%2591-%25d7%2591%25d7%259b%25d7%259c%25d7%2590 https://sderonet.co.il/%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%97-%d7%a2%d7%93-%d7%a9%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%97-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%91-%d7%91%d7%9b%d7%9c%d7%90/#respond Fri, 13 Jun 2025 17:14:47 +0000 https://sderonet.co.il/?p=34710

כמעט שבעה חודשים חלפו מאז אותו בוקר נורא שבו התהפכו חייה של שאנל אלבז בת ה-27 משדרות כשבעלה אביאל ואב שלושת ילדיה נהרג בתאונת דרכים קטלנית שנסיבותיה מטרידות והופכות את הבטן בעיקר בשל הקלות הבלתי נסבלת שבה נלקחים חיים של נהג רכב שהתנהל כשורה בכביש ורק ביקש להגיע למקום עבודתו עד שמשום מקום הגיח אל הצומת באזור שהפך מזמן למערב הפרוע של הנגב, פושע ברישיון (או שלא, תלוי את מי שואלים) שגרם למותו. "למרות הזמן שחלף מאז אני עדיין לא לגמרי מעכלת את האובדן, גם אין לי יותר מדי פריווילגיה בגלל שיש לי שלושה ילדים קטנים לדאוג להם" היא משתפת בראיון מיוחד וגלוי לב. "הרבה אומרים לי שאני משדרת חוזקה אבל אני לא באמת כזאת, אני שמה על עצמי מסיכות כל היום וכלפי חוץ, יש כאלה שיכולים לחשוב שהכל מושלם אבל בפנים הכאב שלי עצום, אני עדיין לא מעכלת שאיבדתי את הבעל שלי סתם בלי סיבה. יש כאלה שרואים אותי מחייכת ומעלה תמונות אבל זה לא באמת המצב. אני מנסה לעשות הרבה דברים בשביל הנפש אבל כשאף אחד לא רואה אני מרשה לעצמי להתפרק".

"איך את מרגישה היום" אני שואל אותה בנימוס והיא משתדלת להשיב בחצי חיוך ובכנות אמיתית, "אני בסדר אבל היום יום שלי לא פשוט. אני עוטה על עצמי הרבה מסיכות. נגיד עכשיו הילדים במסגרות ויש לי את הזמן שלי. אני הולכת, מתאמנת, חוזרת לעבוד מול לקוחות בעסק שלי לפדיקור ולק ג'ל. כל יום אני על טורבו ורק אחרי שהילדים נרדמים אני מתפנה ושוקעת בהמון מחשבות על מה שקרה לי ואיך ממשיכים מכאן".
כאמור, בבוקר ה-9 לדצמבר 2024 העיר שדרות כולה הוכתה הלם גדול עם הבשורה הקשה על מותו של אחד מבניה האהובים, אביאל אלבז, בן לאחת המשפחות הוותיקות והמוכרות. אביאל, בן 36 במותו, עסק בשנים האחרונות בתחום הקולינרי כשף אחרי שלמד את מה שהכי אהב בבית ספר לבישול. הדיווח על התאונה הקטלנית בכניסה לישוב עומר הגיע לנייד שלי לפנות בוקר אבל באופן טבעי המשכתי הלאה כי לא חיברתי את זה אלינו לשדרות, עד שמאוחר יותר התבשרנו בבשורה העצובה.

משפחת אלבז בימים מאושרים. נותרו ללא אב המשפחה בגלל נהג פושע

משפחת אלבז בימים מאושרים. נותרו ללא אב המשפחה בגלל נהג פושע

בעל למופת, שף שאהב את המטבח

כמו בכל בוקר אביאל יצא מביתו שבשדרות בשעה 04:10 למקום עבודתו כשף של בית האירוח בוטיק 'צל האילן' בישוב עומר. "כמו בכל בוקר, אביאל קם מוקדם להתארגן, לפני שהוא יצא חיבק ונישק אותי, קמתי אחריו לסגור את הדלת וחזרתי לישון" משחזרת שאנל השבוע. "אביאל אוהב מאוד את התחום הקולינרי. מהרגע שהכרתי אותו הוא עבד באולמי ארבע עונות ואחרי 7 שנים הוא החליט לנסות מקום אחר, שעות אחרות. לא עוד עבודה עד השעות המאוחרות, קיבל הצעה לעבוד במקום שנקרא צל העידן בישוב עומר, אחוזת בוטיק ששם הוא מכין ארוחות ומאפים לכלות שבאות להתארגן שם, כאילו שף פרטי של המקום. העבודה במטבח זה היה החיים שלו, עד כדי כך שהיה לו קעקוע של סכין. הוא למד במכללת השף והרגיש הכי מסופק בתחום הזה. אין ספק שבכל מה שקשור לבישולים בבית אני הייתי מסודרת מאוד למרות שגם אני אוהבת לבשל. הוא היה מפנק אותנו בהמון מאכלים טעימים. בקיצור אני הייתי מלכה כי דאג להכל, באמת בעל מושלם".

ואיך היום את מסתדרת?
"זאת הסיבה שהיום קשה לי במיוחד. תחשוב שהוא היה חוזר לפני השעה 11:00 בבוקר ומכאן ממשיך לסייע במטלות הבית וזה היה מפנה לי זמן לעסק שלי. היום יש לי אומנם את העזרה של ההורים שלי אבל קשה לי גם להעמיס עליהם, גם להם יש חיים כך שבסוף רוב העומס נופל עליי ופתאום שאין לך בעל זה הופך את זה לעוד יותר מורכב. מי בכלל דמיין שבגיל 27 אהיה אלמנה? לצערי זה הגורל ועם כל הכאב צריך להתמודד ולהמשיך קדימה כי הילדים שלי צריכים אותי".

אביאל אלבז ז"ל. נרצח בכביש

אביאל אלבז ז"ל. נרצח בכביש

את אביאל היא הכירה בגיל 19 באמצעות אפליקציית היכרויות וכבר בפגישה הראשונה הוא אמר לה שהיא תהיה אשתו. "בהתחלה לא התייחסתי אליו אבל אז הוא שלח לי הודעה בפייסבוק, הבנו ששנינו משדרות אז אמרתי נשב איתו מה כבר יכול להיות" היא מספרת בחיוך, "יצאה מזה אהבה גדולה, חתונה ושלוש בנות מקסימות. לאביאל יש גם שני ילדים מהנישואים הראשונים. אגב, תמיד חלמתי להקים משפחה מוקדם ולהספיק כמה שיותר דברים בחיים. לשמחתי הספקנו לא מעט אבל היו לנו כל כך הרבה תוכניות לעתיד, חלומות שנגדעו ברגע אחד".

שאנל משתפת על הזוגיות שלה עם אביאל: "מי שהכיר את הזוגיות שלנו יודע איזה בנאדם מדהים היה אביאל בתוך הזוגיות שלנו. בעל תומך ועוזר בצורה בלתי רגילה. מספיק היה כואב לי משהו קטן הוא ישר היה דואג למצוא פיתרון. לכן, היום אחרי לכתו, מרגיש לי שאני מצערת אותו אם אני עצובה. אתה יודע, כמו שבעל דואג לאישה שלו וקשה לו לראות אותה עצובה".

"חייגתי לבתי החולים, חשבתי אולי הוא פצוע"

תחזירי אותנו לאותו בוקר?
"כמו בכל בוקר, אביאל קם מוקדם להתארגן, לפני שהוא יצא חיבק ונישק אותי, קמתי אחריו לסגור את הדלת וחזרתי לישון. בדרך כלל משעה 4 בבוקר ועד שאני קמה לארגן את הילדים זאת השינה הכי טובה שלי. בשלב מסוים כשאני מתוך שינה גיסתי מחייגת אליי, זה היה בערך לקראת 04:45. שאלתי את עצמי מה היא רוצה בשעה כזאת? בראש שלי אולי היא רוצה להתייעץ כמו לא מעט פעמים במהלך היום אבל בשעה כזאת זה לא היה הגיוני אבל לא חשדתי בכלום".

"מסתבר שהמערכת של הרכב שלחה הודעה אוטומטית על תאונה. אני לא הספקתי לראות את ההודעה אבל היא קראה את ההודעה וחייגה אליי. שאלה אם ראיתי את ההודעה, אמרתי לה שלא ואחרי שקראתי, ניתקתי והתחלתי לנסות להשיג אותו אבל לא היה מענה. עכשיו אתה מבין שמדובר בשעה שאף אחד לא ער, אין באמת עם מי לדבר כדי לברר אם הוא הגיע לעבודה וכו".

מה עשית?
"חשבתי בצורה הכי תמימה שיש. בטח מישהו פגע לו ברכב והוא כבר במטבח עובד ולא שומע. אחרי שלא היה מענה ממנו אמרתי אני אחייג למד"א. עונה לי מוקדנית ואני אומרת לה "אני אני רוצה לדווח על תאונה" ושלחתי לה את המיקום שנשלח לי מהמערכת של הרכב. היא שלחה לשם ניידת, אותו דבר עשיתי מול משטרת ישראל והבטיחו ליצור איתי קשר. בשלב הזה אני עדיין משוכנעת שרק מישהו נכנס לו ברכב והוא בעבודה ולכן לא עונה".

לדבריה, הדקות חולפות ואין מענה. "אמרתי טוב אני אנסה ליצור קשר עם מנהל העבודה שלו. חיפשתי את המספר ולא מצאתי. הצלחתי לאתר אותו בפייסבוק ומשם שלחתי לו הודעה שאני אישתו של אביאל, רשום לי שהוא עשה תאונה, תחזור אליי דחוף. לא היה מענה אז חייגתי מהפייסבוק עד שהוא ענה לי ואמר שהוא קם מייד ונוסע לבדוק מה איתו. בינתיים אמרתי טוב אולי הוא בסורוקה, חייגתי לשם וביקשתי לברר אם הם יודעים משהו על אביאל אלבז כי הוא עבר תאונה. אמרו לי מצטערים אין לנו אף אחד בשם הזה. אמרתי לעצמי איזה חמוד אביאל הוא מתחשב בי הוא בטח רוצה שאבוא לאשקלון יותר קרוב ולכן התפנה לברזילי. בשלב הזה כל המשפחה כבר בלחץ בטלפון, מנסים להבין מה קורה. אני מחייגת גם לברזילי וגם שם קיבלתי אותה תשובה".

זירת התאונה שבה קיפח אביאל את חייו בגלל נהג פושע שמיהר לנטוש את הזירה. צילום: תיעוד מבצעי מד"א

מה קרה מכאן, מתי את מתחילה להבין יותר את התמונה?
"אחרי עשר דקות אני מחייגת שוב למשטרה והם אומרים שאסור להם לתת לי פרטים ויצרו איתי קשר במידת הצורך. בשלב מסוים אבא של אביאל בא אלינו ואז הוא מציע בואו ניסע לעומר נבדוק איפה הוא. אני אמרתי לחכות כי חשבתי שתיכף הוא יצור קשר. בינתיים המנהל שלו הודיע שהוא יצא לשם אבל כנראה שהוא כבר ידע ולא רצה להגיד. בשלב מסוים הבנו שאם הוא לא בבתי חולים, המשטרה לא יודעת כלום אז איפה לכל הרוחות אביאל? בשעה 06:07 דקות, לפני שאבא שלי יצא עם אבא שלו לכיוון הישוב עומר, ראינו מבחוץ את יגאל לוי מהרווחה בליווי שוטר מגיעים אלינו. אבא שלו יהודה מייד הבין ואמר "זהו אביאל לא איתנו".

מניח שזה רגע קשה מאוד. איך את מגיבה לזה? נופל האסימון שהנורא מכל קרה?
"השוטר נכנס, אני מסתכלת עליו בשילוב ידיים ולא מחוברת בכלל לאירוע, הרגשתי בריחוף. אמרתי "אין מצב שקרה משהו, מה הוא רוצה הדפוק הזה", הרגשתי בהדחקה מוחלטת, אני מדברת עם עצמי. יכול להיות שבאותם רגעים חשבתי על ההיריון שאגב אף אחד עוד לא ידע עליו וחששתי שאם אני אשתגע ויגיב בהיסטריה לבשורה הקשה זה יפגע בעובר אז הייתי מאופקת יחסית. בכלל כל הסיטואציה הייתה קשה כי היינו יחד עם המשפחה כאילו מחכים לבשורה והיא הגיעה בעוצמה הכי כואבות שיש, באמת רגע שאני לא מאחלת לאף אחד".

מה קרה עם ההיריון?
"הייתי בהריון אבל לא הספקנו לבשר למשפחה, חיכינו עם זה. לצערי, יום אחרי החודש נאלצתי לגשת להפלה כי גילו שאין דופק, כנראה זה קרה מהצער שהייתי בו".

מגייסת את הציבור בכתיבת ספר תורה לזכרו

מאז המקרה הטראגי שפקד אותה, שאנל משקיעה לא מעט מזמנה ליוזמת הנצחה לזכרו של אביאל ומבקשת את עזרת הציבור בכתיבת ספר תורה לזכרו. "פחדתי לחשוב על דברים לא טובים אז אמרתי אולי נעשה לו ספר תורה, זה הוציא אותי מהמחשבות הרעות. חשוב לי להעלות את הנשמה שלו כמה שאפשר והרעיון הראשון שעלה לי זה ספר תורה, אני מרגישה שזה ייתן מעט נחמה. עד עכשיו גייסנו מחצית מהסכום וחסרים כ-60 אלף שקלים. אני מאוד רוצה להגיע אל היעד וכל מי שרוצה להשתתף במצווה, יש אפשרות לתרום בפייבוקס או ביט, או העברה בנקאית לבנק הפועלים סניף 649 מספר חשבון 532805".

בנוסף, שאנל מחפשת נחמה בכך שהצדק יעשה ויראה בכל הנוגע לנהג הפוגע. בינתיים השלימה המשטרה את החקירה במסגרתה, חשוד הנהג הפוגע, בשורת עבירות ובהן: גרימת מוות בנהיגה רשלנית, גרימת מוות ברשלנות ואי ציות לאור אדום בנסיבות מחמירות וכעת מחכים להחלטת הפרקליטות בנושא אלא שלטענת שאנל הכל מתנהל בעצלתיים משום שלא בטוח שהמשטרה יודעת להצביע בוודאות מוחלטת על זהות הנהג ומתקשה באיתורו.

בשלב הראשון מה את מבינה שקרה?
"בשלב הראשון לא נתנו לנו יותר מדי מידע על התאונה אבל נחשפתי לתמונה מזירת התאונה בכתבה שהייתה אצלכם בשדרונט ואז התחלתי לנסות להרכיב את הפאזל. מאוחר יותר גם קיבלתי הודעה בפייסבוק מ-2 עדי ראייה שהם היו שם. אחד מהם כתב לי: "היי אנחנו לא מכירים, משתתף בצערך העמוק. הייתי לפנות בוקר בזירת התאונה, נתתי עדות במשטרה ואני מאוד מקווה שיעשה צדק עם הנהג הרוצח הזה. אני לא מצליח לשחרר את זה שלא הרגתי אותו במכות לאחר התאונה, מאחל לך שלא תדעי צער לעולם יותר ובאמת מצטער מהלב שזה מה שקרה".
בנוסף עד נוסף שלח את הסרטון מזירת התאונה והוסיף: "הגעתי לרכב אחרי עשר שניות, שברתי את החלון אבל לצערי הוא היה מחוסר הכרה. מניח שלא תרצו להתעסק עם זה כרגע אבל חשוב לעשות הכל כדי למצות את הדין עם הנבלה שלא יראה אור יום לעולם. נתתי עדות מפורטת במשטרה וצירפתי להם את הסרטון ממצלמות האבטחה. אביאל פשוט נרצח".

מה חשבת שקרה לו ומה חושף הסרטון?
" בהתחלה עוד חשבתי לעצמי שאולי התאונה קרתה בגלל שנרדם בדרך, אולי איבד שליטה והוא לא מצליח לענות לטלפון. רק שצפיתי בפעם הראשונה בסרטון של התאונה הבנתי באיזה קלות נלקחו חיים של בנאדם, אב משפחה. מילא הוא היה לא זהיר, היה עובר באדום אבל אביאל המתין בפניה שמאלה, אותת וכשהרמזור התחלף לירוק הוא נכנס לצומת. משום מקום הגיעו חיות אדם שדהרו על טנדר ברמזור אדום וגרמו למותו. לצערי הוא קיבל מכה במפרקת ומת במקום".

כמה זה מכעיס היה לראות את הקלות שבא נהרג בנאדם שרק יצא לעבודה?
"מכעיס מאוד ואפילו מרתיח שככה נלקחו חיים של בן זוגי, אהבת חיי, האבא של הילדים שלי. מה שעוד יותר מכעיס שעד היום הנהג לא עמד לדין ומסתובב חופשי. אני תוהה לעצמי אם אני אסע לישוב בדואי ואדרוס מישהו אני יוכל ככה להתחמק מבלי שידעו מי אני. זה פשוט אבסורד גדול שזועק לשמיים.

מה ידוע לך על החקירה?
"לצערי לא הרבה. כל פעם אני שומעת גרסה אחרת. ממה שאני כן יודעת ומה שעדכנו את עורך הדין שלנו זה שמייד לאחר התאונה אמבולנס של מד"א פינה אותם לחדר מיון בבית חולים סורוקה. בינתיים בדרך לשם הם עדכנו קרובי משפחה, אחד מהם כנראה חיכה להם שם ומייד אסף אותם כדי שלא יהיה רישום רפואי ויהיה ניתן לאתר את הנהג. יש תיעודים של מצלמות מהצומת, מניחה גם מבית חולים ועד עכשיו מי שגרם למותו של אביאל מסתובב חופשי".

מתסכל מאוד?
"בטח שמתסכל מאוד אבל אני לא מתכוונת לוותר. בנאדם קם בבוקר ונוסע לעבודה ולא חוזר בגלל פושע שעלה על הכביש והכי הזוי שהוא מסתובב חופשי. ביחידה החוקרת הבטיחו שהם עושים את כל המאמצים כדי להביא את הנהג לדין. לצערי אביאל שילם בחייו ואין שום נחמה לי ולילדים שלי אבל אני הבטחתי שאני לא אנוח עד שהרוצח של בעלי ישב בכלא. אם יש מעט נחמה, שתהיה סגירת מעגל ומי שעשה את זה ישלם את המחיר".

הדרישה ההזויה לשלם את הנזק לרמזור

בינתיים מי שנדרשה לשלם את המחיר, זאת דווקא היא. כחודשיים לאחר התאונה, בעוד שאנל עדיין לא מעכלת את האובדן הגיעה אליה דרישה שהשאירה אותה חסרת מילים. בדואר חיכה לה מכתב רשמי: דרישה לתשלום של כמעט 20,000 שקלים על נזק לרמזור . "הייתי בהלם. הייתי בטוחה שזה מכתב ממשרד עורך דין שקשור בפיצויים או אולי משהו שקשור לחקירת מותו של אביאל", מספרת שאנל בכאב. "לא דמיינתי שאני אקבל מכתב לדרישת תשלום עבור נזק לרמזור כשבעלי לא אשם בתאונה ובטח כבר לא בין החיים. זה הזוי. אני אומרת לך, לא הצלחתי לדבר, הייתי בשוק. אני קראתי את המכתב ולא מאמינה למראה עיני".

המכתב שהגיע לביתה נשלח מחברת אריאל וימאזור בקרת תנועה וחניה בע"מ, האחראית לתחזוקת הרמזורים באזור. במכתב הובהר לה כי היא נדרשת לשלם על הנזק שנגרם למערכת הרמזורים, או לחלופין למסור את פרטי חברת הביטוח של הרכב.

בעקבות האירוע, נציג מטעם החברה התקשר אל שאנל והתנצל. "הם אמרו שהם שולחים את זה אוטומטית לשני הצדדים", היא מסבירה. "אז למה אוטומטית? למה בכלל אני אמורה לקבל דרישה לתשלום? למה אני צריכה את הביטוח שלי או של בעלי שהוא בכלל נהרג במקום בתאונה הזאת?", אמרה. "הם גם מכירים את הסיפור ויודעים את פרטיו, אז למה צריך בכלל לשלוח לי דרישת תשלום? זה מה שמעניין הרמזור?"

שאנל מקווה שסיפורה יעורר מודעות: "אני מקווה שהצלחתי לעורר משהו אצל החברות האלה, שאולי רגע אחד של מחשבה או בדיקה יעזור להם שלא להתנהל כך שוב. אני לא מאחלת לאף אחד לדעת מה מרגישה אלמנה שאיבדה את בעלה וצריכה לגדל שלושה ילדים לבד, להתמודד עם אתגרים וחיי היום יום. קצת אמפטיה ובדיקה, לא תזיק".

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%97-%d7%a2%d7%93-%d7%a9%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%97-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%91-%d7%91%d7%9b%d7%9c%d7%90/feed/ 0
"החלום שלי שהשירים שלי יגיעו לכמה שיותר לבבות בעם שלנו" https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%a9%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%99%d7%92%d7%99%d7%a2%d7%95-%d7%9c%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2597%25d7%259c%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%25a9%25d7%2594%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%2599%25d7%2592%25d7%2599%25d7%25a2%25d7%2595-%25d7%259c%25d7%259b%25d7%259e%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25aa%25d7%25a8 https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%a9%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%99%d7%92%d7%99%d7%a2%d7%95-%d7%9c%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8/#respond Fri, 28 Mar 2025 15:57:41 +0000 https://sderonet.co.il/?p=34270

מספר ימים אחרי מתקפת הטרור של בוקר שבת שמחת תורה, כמו רבים מתושבי שדרות מצא עצמו הזמר והיוצר שליו רוקח (26) מפונה עם אשתו ו-2 בנותיו הקטנות לבית מלון בירושלים בעיקר מבולבל ומתוסכל מתחושת חוסר הוודאות. דווקא אז, בתוך הכאוס הגדול, הגיטרה הייתה שם בשבילו כמו גלגל הצלה והשירים שבאו אחר כך לעולם היוו תחליף ראוי לטיפול פסיכולוגי. "בשדרות כמו שאתה בטח יודע תמיד התמודדנו עם מעבר מהיר מאפס למאה, בשבת שמחת תורה המעבר היה קיצוני ביותר. משבת שהייתה אמורה להיות הכי שמחה שיש התעוררנו למתקפת רקטות וחדירת מחבלים" הוא משחזר את בוקר השבעה באוקטובר. "אחרי מספר ימים אתה מוצא את עצמך בבית מלון לא בשביל נופש אלא אחרי שאתה בורח מהבית, אני מניח שזו סיטואציה שהייתה קשה לכולם, אני חושב שהרבה מתושבי שדרות כמוני, מעבר לפחד של מה שקרה לנו, התמודדו עם חוסר ודאות וזה היה נורא מתסכל ואפילו הטריף אותי. כאבא לילדות קטנות הסיטואציה לא הייתה פשוטה בכלל".

איך המוסיקה עזרה לך להתאפס?
"אנחנו התפנינו לירושלים לבית מלון, בהתחלה אתה רק רוצה לארוז מזוודה קטנה ולברוח עם האישה והילדים למקום מבטחים. בלי לחשוב יותר מדי כי גם לא ידענו כמה זמן נישאר שם. חשבתי שתוך שבוע-שבועיים נחזור לשדרות. אחרי שבוע הבנו שזה הולך להימשך עוד הרבה זמן אז אמרתי שאני חייב להגיע לעיר לאסוף עוד בגדים וציוד נוסף שצריך ואז כמובן נתקלתי בגיטרה ואמרתי שאקח אותה איתי כי אם נישאר במלון זמן ממושך אז לפחות שתהיה לי אפשרות ליצור מוסיקה ולהעביר את הזמן גם בשביל הנפש".

כאמור, כמו רבים מתושבי שדרות, רוקח ומשפחתו הצליחו להתאפס ומתוך חדר קטן במלון התחילו לנסות לנהל סוג של שגרה עם מסגרות שהוקמו עבור הילדים אבל כמוסיקאי שמתפרנס מהופעות באירועים, חוסר המעש יכול היה בקלות לגרום לו להשתגע, לכן מהר מאוד הגיטרה הפכה משמעותית ביותר עבורו. "המוסיקה הייתה שם בשבילי בתקופה של הפינוי מהבית אחרי מתקפת הטרור של השבעה באוקטובר. בדיעבד אני אומר לא יודע איך הייתי עובר את התקופה הזאת" הוא משתף, "הכתיבה באיזושהי מקום נותנת לי מפלט, סוג של טיפול או תרופה למציאות חיינו. וגם במלון זה היה ככה, בזמן שזה היה אפשרי כי בכל זאת כל החיים שלנו התכנסו לתוך חדר קטן, הייתי תופס את הגיטרה ומנגן".

"כשאין לי מילים איך לתאר את התחושות שלי אז אני פשוט כותב אותם" הוא ממשיך לתאר, "התחלתי לכתוב ולנגן ויצא מזה שיר. למעשה אחרי השבעה באוקטובר השיר הראשון שיצא לי הוא כמובן על מה שחווינו כאן בשדרות. השיר (בין האתמול למחר) מספר על כך שאנחנו רחוקים מהעיר ותחושת חוסר הוודאות אבל הפזמון הוא אופטימי עם מסר ששום דבר לא יהרוס אותנו ושאנחנו חזקים יותר מהכל. כשאני בתוך בית מלון עם כל הקשיים החלטתי שאני נכנס לאולפן ומקליט אותו. כשהוצאתי אותו הרגשתי שזה כמו תרופה לתקופה המורכבת שעברנו".

מהפיוטים בבית הכנסת ועד הבמה כזמר

כבר חמש שנים ששליו רוקח הולך אחרי החלום הגדול שלו בצעדים קטנים אך משמעותיים בכברת הדרך שהוא עובר מאז היותו ילד קטן שמתלווה לאבא לבית הכנסת. רוקח בן ה-26 נולד וגדל בב"ש אבל לפני 5 דרכו הצטלבה עם שדרות או ליתר דיוק עם אהובתו, אישתו, בת העיר שגרמה לו להגיע לכאן ולהתאהב בה ובעיר עצמה. "מהרגע הראשון פשוט התאהבתי במקום הזה, יש בשדרות קסם מיוחד שלא יודע להסביר אותו במילים" הוא מכריז בחיוך, "אני אומנם נולדתי וגדלתי בב"ש אבל מהרגע הראשון שאישתי הביאה אותי לכאן הרגשתי לגמרי בבית".

רוקח בהופעה על הבמה בשדרות. צילום: עדן אוממי

מה הקסם שמשך את תשומת ליבך?
"אני רואה את הקסם של שדרות קודם כל באנשים, יש כאן אנשים עם לב שממגנט אותך, קהילתיות שמחממת את הלב ובכלל עיר משפחתית מאוד. אני מרגיש מחובר מאוד עד כדי כך ששואלים אותי אני תמיד אומר שאני שדרותי וכבר לא באר שבעי, מחילה מהבאר שבעים, כן. אחרי חמש שנים בשדרות שבה חוויתי הכל מהכל אני הכי מרגיש שייך מעבר לעובדה שמצאתי את עצמי בעיר עם קהילת מוסיקאים, משהו שספק אם תמצא בערים אחרות".

רוקח כאמור, דתי לאומי. באופן לא מפתיע במיוחד את הצעדים הראשונים שלו במוסיקה הוא עשה בבית הכנסת השכונתי שבה גם היה מתפלל בצעירותו הזמר עמיר בניון שבהמשך ישמש לו כהשראה. "המוסיקה מאז ומתמיד הייתה שם, אפשר לומר מאז שאני זוכר את עצמי ולא כקלישאה" הוא אומר, "אני זוכר את עצמי כילד עוד לפני שהתחלתי לתפוס כלי נגינה, אני זוכר את עצמי שר כבר בגיל 4. בזמן שכל הילדים היו משחקים בחוץ אני הייתי מעדיף לשיר".

כמה הביקורים בבית הכנסת השפיעו?
"השפיעו מאוד. כאשר גדלתי יותר התחלתי להביא לידי ביטוי את כישורי השירה דרך הפיוטים בבית הכנסת, זה בעיניי השורש של המוסיקה, שם אתה יכול לקבל את הבמה הכי טובה בתור התחלה ושם באמת קיבלתי את ההזדמנות הראשונה. בכלל אחרי שחגגתי בר מצווה כבר התחלתי להיות חזן וזו הייתה הרגשה מדהימה".

כמה הסגנון שלך היום מושפע מהפיוטים בבית הכנסת?
"אני חושב שהמוסיקה שלי מושפעת הרבה מהסגנון הפיוטי של בית הכנסת, אני מביא למוסיקה שלי הרבה מהאתני-מזרחי. הסגנון שלי מושפע מאוד מהפיוטי ומשלב פופ מודרני עם ים תיכוני. שומעים את זה מאוד בשירים. אם אני אקח אומנים שאני מושפע מהם אז זה מעמיר בניון לעידן רייכל, חנן בן ארי, אביתר בנאי ועידן עמדי. אגב, ההורים של עמיר בניון שכנים של ההורים שלי והוא עצמו היה מתפלל איתנו בבית כנסת לכן אני גם מושפע ממנו בכתיבה, בביצוע ובלחנים".

בגיל 16 הוא עשה עוד צעד משמעותי כשלמד לנגן בגיטרה מה שפיתח אצלו עוד יותר את חוש הכתיבה וההלחנה. לדבריו, הוא נפתח לצלילים של המוסיקה הישראלית בתיבול של האתני מזרחי. החיבור בין 2 הסגנונות האלה הביאה לתוצאה מעניינת במיוחד.

מתי אתה מבין שזה באמת החלום שלך?
" החלום תמיד היה שם מגיל קטן אבל באמת בגיל 17 שהתחלתי לכתוב למגירה בעיקר הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות שאהיה גדול. אז כן, בהתחלה לא הרגשתי שאפשר לעשות מזה יותר אבל כן היו לי שאיפות. תמיד אהבתי לשיר והחלום שלי תמיד היה לעבוד רק בזה ולא בשביל הכסף כי אצלי זה בא מתוך תשוקה ואהבה אמיתית למוסיקה. אתה יודע תמיד שואלים ילד שהוא קטן מה תרצה לעסוק שתהיה גדול. אני תמיד הייתה עונה ש"אני רוצה להיות זמר", אז אמא שלי תמיד הייתה עונה "מה זמר, זה לא מקצוע. אתה צריך לחלום על מקצוע שמכניס לך כסף, שיבטיח לך עתיד". ברור שהדברים נאמרו מתוך דאגה אבל בגיל צעיר מאוד אני האמנתי מאוד בזה שאני רוצה להיות זמר".

יש לי אמונה גדולה שאפרוץ לקדמת הבמה

כשאני מתהלך עם רוקח במרכז המסחרי של שדרות שהפך לאזור שוקק חיים של פאבים, מסעדות ואולם מופעים הוא נזכר בפעם הראשונה שנחשף לקהילה המוסיקלית של העיר שבה פעילים עשרות מוסיקאים, חלקם תושבי המקום, חלקם תושבי העוטף, ביניהם דניאל וויס מקיבוץ בארי שריגש מדינה שלמה בכוכב הבא לאירוויזיון. "כאן בפאב שדרות נחשפתי לראשונה לדברים המדהים שקורה כאן כבר מספר שנים, מיזם 'שופוני' של המתנ"ס העירוני בניהולו של אוהד פרץ המיוחד. נתקלתי במודעה של במה פתוחה שהם מארגנים ופשוט הגעתי ונתנו לי את המקום להשמיע את המוסיקה שלי. אני חושב שמיזם כמו שופוני-במה פתוחה, זה דבר מדהים ואני שמח שנחשפתי אליו ולקחתי בו חלק.אני כמוסיקאי צמא למקומות כאלה, במיוחד בדרום שזה מאוד חסר. בתל אביב והמרכז יש המון מקומות כאלה ובדרום קשה מאוד למצוא את זה ואני שמח כמוסיקאי שיש מיזם כמו זה בעיר שלי".

אתה אומר התואר הישן ' עיר המוסיקה' עדיין מצדיק את עצמו?
"לחלוטין כן. יש בשדרות קהילה מדהימה של מוסיקאים ובכלל שדרות זאת עיר מאוד מפרגנת ונותנת במה למוסיקאים, לא סתם כולם מדברים עליה כעיר של מוסיקה, אגב לכל מקום שאני הולך ואני מספר שאני משדרות עדיין זוכרים את המוסיקאים שיצאו מכאן מחיים אוליאל ועד כנסיית השכל".

כאמור, עד כה רוקח הוציא לאור 6 סינגלים. מהאזנה לשירים קשה להתעלם מהכישרון שלו ומאיכות הטקסט שבו הוא מקפיד לבטא את תחושותיו, כמו למשל בסינגל הראשון שיצא לפני השבעה באוקטובר "פחד במה", וכן הסינגל השני "השכונה הישנה" שמבטא את זיכרון ילדותו מהשכונה שבה גדל בב"ש. מאז פרצה המלחמה הוא הספיק לשחרר 4 סינגלים, חלקם נכתבו בהשראת החוויות משדרות. כמו למשל השיר שנכתב בחודשים הראשונים של הפינוי "בין האתמול למחר" שם הוא כותב בין היתר " מנסה להסתיר אבל בפנים הכל כל כך שביר, וכל מה שבנינו התפורר בין הידיים, לבחירות יש מחיר, חודשיים לא חזרנו אל העיר ורק עשן כבד מכסה את השמיים".

ממש לאחרונה הוא השיק סינגל חדש בשם "ללכת אחרי הלב", זה פחות או יותר מה שהוא בחר לעשות כשהחליט לראשונה להוציא חומרים לאוויר העולם ונתקל באנשי מקצוע שכמעט שברו לו את החלום. "לפני 5 שנים אחרי שצברתי כמות גדולה של שירים שכתבתי והלחנתי החלטתי שהגיע הזמן להוציא את זה לעולם ואני מתחיל להקליט" הוא נזכר השבוע, "בהתחלה הקלטתי שיר שמאוד האמנתי בו. החלטתי לגשת עם השיר לקבל חוות דעת מצד מפיקים ואנשי מקצוע שחשבו שזה לא מספיק טוב וזה מאוד השפיע עליי כי זה הוביל אותי למחשבות שאולי כדאי לוותר, אולי זה לא מספיק טוב".

לוותר על מה שחלמת מגיל 4?
"בסופו של דבר, השיר הזה באמת לא יצא וכן היו מחשבות של אולי לוותר אבל באיזה שלב התאפסתי על עצמי ולא נתתי לאותם ביקורות לנהל אותי. קיבלתי החלטה שאני יושב עם עצמי ועושה את הדברים איך שאני רוצה. לכתוב מהלב מה שאני מרגיש וברגע שגיבשתי חומרים התחלתי להקליט ולהוציא אותם לאור. בכתיבה עצמה אני מביא את הלב שלי, כותב על דברים שאני חווה ומושפע מאוד מהאמונה. סיפרתי לך קודם שיש עניין של פחד להוציא שירים אז בשירים שלי אני כותב גם על פחדים, על החוויות שאני חווה, הסיפורים שאני חווה גם שלי מול אלוהים".

שליו רוקח. צילום: רם לוי

מניסיון משפחתי, להיות זמר דורש המון השקעה כספית?
"להיות זמר היום זה דורש המון השקעה גם של כסף וגם של זמן כדי ליצור את המוסיקה. תוסיף לזה את העובדה שאחרי שאתה מקים משפחה ויש לך אישה וילדים לדאוג להם זה הופך למורכב יותר אבל לשמחתי זכיתי באישה תומכת ודוחפת שכל הזמן מעודדת אותי להמשיך לעסוק במוסיקה ואני שמח שהיום אני גם עובד עם להקת חתונות וגם מתאפשר לי ליצור ולהוציא את המוסיקה שלי לעולם".

מה היית רוצה שיקרה עם המוסיקה שלך?
"בעזרת ה' אני עובד על אלבום בכורה, כל הסינגלים שיצאו עד עכשיו הם חלק מאלבום בכורה שאני עובד עליו, מקווה שבקרוב אסיים אותו ואוציא אותו וכמובן החלום שלי להופיע עם השירים שלי, שהשירים שלי יגיעו לכמה שיותר לבבות בעם שלנו. אני מאוד מאמין בדרך הארוכה שאני עובר, אני רוצה להתקדם צעד אחר צעד. לצבור עוד קהל והופעות יותר גדולות כאשר כמובן השאיפה היא בסוף להופיע עם שירים שלי ושאנשים יכירו את השירים שלי. לגעת בכמה שיותר אנשים ויש לי אמונה גדולה בקב"ה שזה יקרה ואפרוץ לקדמה הבמה של המוסיקה הישראלית. דבר נוסף שאני עובד עליו זה לכתוב שירים לאמנים גדולים כדי שהמילים שלי יגיעו לכמה שיותר אנשים. בינתיים אני נהנה מאוד להופיע בלהקות חתונות לציבור הדתי, אין כייף גדול מזה לשמח".

***
בימים שבהם המתיחות הביטחונית שוב מורגשת באוויר ויתכן שהילדות שלו יצטרכו לחוות שוב אזעקות וירי רקטות, לפני שנפרדנו לשלום אני תוהה בקול האם עלו מחשבות אחרי השבעה באוקטובר לגדל את הילדות במקום אחר, שקט יותר, הוא סיפק את האמת הציונית שלו. "אני בא מבית מאוד ציוני, אני חונכתי וגדלתי על ערכים של אהבת הארץ, ישוב הארץ אז מבחינתי אין מחשבות כאלה שנעזוב בגלל שיש טרוריסטים שלא רוצים שנהיה כאן ואני מאוד מאמין שהתשובה שלנו לטרור זה שנישאר ונמשיך לצמוח בשדרות. כמובן, לא אסתיר שיש דאגה לילדות שנאלצות לגדול במציאות של טילים אבל בסוף אנחנו לא יכולים לברוח כי זאת הארץ שלנו ואני שחונכתי לערכים האלה, רוצים שגם הילדות שלי יגדלו עם ערכים של אהבת הארץ. אז כשהיה קשה התרחקנו אבל אחרי שכבר עברנו את הנורא וברגע שהוחלט על חזרה מהפינוי, שמחנו לחזור לבית שלנו בשדרות".

 

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%a9%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%99%d7%92%d7%99%d7%a2%d7%95-%d7%9c%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8/feed/ 0
לישון עם האוהב: סיפורו המיוחד של מפעל מנדלבוים בשדרות https://sderonet.co.il/%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%97%d7%93-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%a4%d7%a2%d7%9c-%d7%9e/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25a9%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%25a2%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2595%25d7%2594%25d7%2591-%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2595-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2599%25d7%2595%25d7%2597%25d7%2593-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%259e%25d7%25a4%25d7%25a2%25d7%259c-%25d7%259e https://sderonet.co.il/%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%97%d7%93-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%a4%d7%a2%d7%9c-%d7%9e/#respond Tue, 25 Mar 2025 06:40:31 +0000 https://sderonet.co.il/?p=34187 בשנת 2013 התמקמה חברת המזרנים "מנדלבוים" בשדרות ובנתה באזור התעשייה ספירים מבנה גדול המשמש לה בית עד היום. מאז הספיקה החברה להתרחב ופתחה מספר סניפים ברחבי הארץ כאשר מוצריה האיכותיים עושים לה שם מעולה של איכות וטכנולוגיה מצוינת.

בשנים האחרונות כמו נאלצה החברה להתמודד כמו שאר תושבי ישראל עם הקורונה ועם מלחמת חרבות ברזל שרוקנה את העיר מתושבים. אך למרות הכל במנדלבוים המשיכו לעבוד ולייצר מזרנים עבור חיילי צהל בעזה ואפילו המשיכו את הייצוא לחו"ל. כל זאת הודות לנאמנותם של עובדי החברה המסורים תושבי העוטף, שהסכימו להישאר במצב הביטחוני המיוחד כדי שהמפעל ימשיך לתפקד.

לאחרונה מונה חיים כהן, כמנכ"ל חדש לחברה וזו סיבה טובה בשבילנו לשוחח איתו על הקשר המיוחד של מנדלבוים לתושבי שדרות והעוטף.

שלום חיים. ספר קצת על עצמך.

"הגעתי לתפקיד מנכ"ל מנדלבוים עם ניסיון נרחב בניהול חברות בתחומי מוצרי הצריכה, השיווק והפיתוח העסקי. בעבר שימשתי כמנכ"ל חברת שורש, ניהלתי יחידות עסקיות בחברות בינלאומיות כמו "קרלסברג" ו"אהבה", והובלתי תהליכי צמיחה ופיתוח שווקים חדשים. הניסיון הזה מעניק לי פרספקטיבה רחבה על אתגרי התעשייה הישראלית, במיוחד בתחום הייצור והמסחר הקמעונאי".

איך אתה עם הדרום?

"בשנה האחרונה עברתי להתגורר בשדרות. זה לא היה רק מהלך אישי, אלא החלטה מודעת עם משמעות עמוקה עבורי. הצורך הזה התעורר בי אחרי אסון 7 באוקטובר, כשהבנתי עד כמה הדרום, ובעיקר שדרות, זקוקים לחיזוק ולעשייה שתשדר מסר ברור של נחישות והתחדשות. המעבר שלי לכאן הוא ביטוי למחויבות האישית שלי לאזור ולעובדים שלנו. אני מאמין שהתעשייה הישראלית בפריפריה היא מנוע צמיחה משמעותי, ושעלינו כמנהלים להיות נוכחים בשטח, להבין את הצרכים האמיתיים של הקהילה ולפעול מתוכה, לא רק עבורה. שדרות היא עיר עם חוסן מדהים ואנשים חמים. אני מרגיש שזה מקום שצריך לחזק ולהעצים, ואני גאה להיות חלק ממנו – לא רק כמנכ"ל של מנדלבוים, אלא גם כתושב שמאמין בעתידו של הדרום"

שם נרדף לשינה איכותית ובריאה

מה החזון של מנדלבוים בעיניך?

"החזון שלי הוא להפוך את מנדלבוים למותג שינה מוביל בישראל – כזה שמציע איכות ללא פשרות, חדשנות טכנולוגית, ושירות יוצא דופן. אנחנו רוצים להרחיב את ההשפעה שלנו בשוק המקומי, לצד הפעילות הקיימת בשווקים בינלאומיים. בנוסף, אני רואה חשיבות גדולה לשמירה על הייצור המקומי כאן בעיר ועל הערכים של איכות, אמינות ושירות אישי. אנחנו עובדים על חיזוק הקשר עם הלקוחות שלנו ועל הנגשת מוצרים איכותיים במחירים הוגנים. מבחינתי, מנדלבוים צריכה להיות שם נרדף לשינה איכותית, בריאה ונגישה לכל בית בישראל".

איך תושבי שדרות והעוטף יכולים ליהנות ממיקומו של המפעל בעיר?

"הנוכחות של המפעל בשדרות היא קודם כל מקור לתעסוקה יציבה ואיכותית עבור תושבי העיר והאזור. בנוסף, אנו מציעים מבצעים והטבות מיוחדות לתושבי שדרות והעוטף, מתוך רצון לחזק את הקשר שלנו עם הקהילה המקומית. מעבר לכך, המפעל תורם לפיתוח הכלכלי של האזור ומגביר את חשיבותה של שדרות כמרכז תעשייתי משמעותי".

איך המפעל עבר את תקופת המלחמה? 

"זו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל. בחודשי המלחמה הראשונים, עובדים רבים פונו מהעיר והמעטים שנותרו נתנו את הלב והנשמה בייצור מזרנים לחיילי צה"ל שלחמו בעזה. מעבר לאתגרים הלוגיסטיים, חלק גדול מעובדי מנדלבוים הן אימהות לילדים והייתה דאגה אמיתית לעובדים ולמשפחותיהם. התאמנו את אופן העבודה, ניהלנו את הייצור בצורה גמישה, ווידאנו שכל עובד מקבל את התמיכה שהוא צריך. אני גאה בכך שהצלחנו לשמור על יציבות, גם כשהמציאות סביבנו השתנתה באופן דרמטי. זה חיזק אותנו כחברה, חיזק את החיבור שלנו עם העובדים, והוכיח לנו שוב עד כמה חשוב להיות חלק מקהילה מחויבת ותומכת".

מה דעתך על מחירי המזרנים בארץ? מדוע הם יקרים יחסית ?

"יש מספר סיבות לכך שמזרנים בישראל נתפסים כיקרים יחסית. עלויות הייצור והייבוא גבוהות, חומרי גלם איכותיים נתונים לתנודות במחיר, וגם עלויות השיווק והמכירה משפיעות על המחיר הסופי לצרכן. עם זאת, אנחנו במנדלבוים מאמינים שאיכות השינה היא השקעה לטווח ארוך, בהינתן שמשק בית מחליף מזרן בממוצע כל 7-8 שנים, אנחנו מייצרים מזרנים באיכות גבוהה ביותר עם תמורה מצוינת למחיר. ועדיין אנו מחפשים כל הזמן דרכים לייעל תהליכים ולספק ללקוחותינו מוצרים איכותיים במחירים נגישים יותר. וחשוב לזכור, תמיד יש מבצעים מצוינים לתושבי שדרות והאזור בחנות המפעל שלנו באזור התעשייה ספירים".

תחושת שותפות אמיתית עם שדרות

כיצד אתה רואה את מערכת היחסים של המפעל עם שדרות? 

"מערכת היחסים שלנו עם שדרות היא הרבה מעבר לפעילות עסקית – אנחנו חלק מהעיר. אנחנו מחויבים להיות מעסיק משמעותי, להשקיע בקהילה, ולפעול מתוך תחושת שותפות אמיתית. המטרה שלנו היא לא רק לצמוח כחברה, אלא גם לתרום לפיתוח הכלכלי והחברתי של שדרות. אנחנו מאמינים ששגשוג של המפעל ושל העיר הולכים יד ביד, ולכן אנחנו פועלים לחזק את הקשר עם הקהילה המקומית וליצור הזדמנויות חדשות עבור תושביה".

מדוע לקנות דווקא מזרנים של מנדלבוים? 

"מנדלבוים היא חברה עם מסורת של למעלה מ75- שנה, ואנחנו מחויבים לייצור ישראלי איכותי. המזרנים שלנו מיוצרים בטכנולוגיות מתקדמות, תוך שימוש בחומרי גלם מובחרים והתאמה אישית לכל לקוח. מעבר לאיכות, אנחנו מציעים שירות אישי ואחריות של 18 שנה. כשאתה קונה מנדלבוים, אתה יודע שאתה מקבל מוצר מעולה, בריא ונוח, שמיוצר כאן בישראל, על ידי אנשים שמבינים מה חשוב באמת לשינה טובה".

היכן תהיה בעוד 5 שנים מהיום? 

"אני רואה את עצמי ממשיך להוביל את מנדלבוים להצלחות חדשות, עם פעילות עסקית משגשגת וצמיחה משמעותית בשוק המקומי ובשווקים בינלאומיים, תוך חיזוק הכלכלה המקומית. המטרה שלי היא להמשיך לחדש, לייעל, ולהפוך את מנדלבוים למותג מוביל בתחום השינה בישראל. אם יש משהו שהתקופה האחרונה לימדה אותי, זה שהכי חשוב להיות במקום שבו אתה מרגיש שאתה באמת יכול להשפיע – ואני מרגיש שכרגע, זה בדיוק המקום שלי".

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%97%d7%93-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%a4%d7%a2%d7%9c-%d7%9e/feed/ 0
"הספר נותן מעטפת לכל מה שקרה עם תמונות שממחישות את הסיפור שלנו" https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%9f-%d7%9e%d7%a2%d7%98%d7%a4%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%25a1%25d7%25a4%25d7%25a8-%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25aa%25d7%259f-%25d7%259e%25d7%25a2%25d7%2598%25d7%25a4%25d7%25aa-%25d7%259c%25d7%259b%25d7%259c-%25d7%259e%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2594-%25d7%25a2%25d7%259d-%25d7%25aa%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%25a9 https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%9f-%d7%9e%d7%a2%d7%98%d7%a4%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9/#respond Fri, 07 Feb 2025 09:42:12 +0000 https://sderonet.co.il/?p=33871

בשנים האחרונות כנראה שאין פריים מהנופים המרהיבים של ישובי העוטף שהצלם אמנון ארד לא הקליק במצלמה שלו כדי לנסות ולספר סיפור אחר על חבל הארץ שמתמודד כבר יותר משני עשורים עם מציאות ביטחונית בלתי נסבלת. מציאות שהתפוצצה לכולנו בפנים בשבעה באוקטובר לפני שנה וארבעה חודשים. "מי היה מאמין בכלל שנגיע למצב הזה" הוא אומר השבוע כשאני פוגש אותו בביתו שבמושב מעגלים לרגל צאת ספרו החדש. "כל האזור עם הנופים הכי מיוחדים של העוטף הפכו לאזור מלחמה עם מראות קשים שמזכירים את תקופת השואה, המגוניות שהיו מעוטרות בציורים מיוחדים של האמן אליאסף מיארה הפכו למגוניות מוות, פתאום חודש אחרי השבעה באוקטובר אני מוצא את עצמי מצלם תמונות שלא חשבתי שאצלם בתוך הקיבוצים, בתים הרוסים ושרופים עד היסוד עדות לטבח הנורא שביצעו המחבלים, פשוט ההיפך הגמור מהירוק והכלניות שאפיינו את האזור שלנו. אתה יודע מה מדהים, השבוע ביקרתי בשוקדה ולא מצאתי כלנית אחת".

"יכול להיות שגם האדמה עוד לא התאוששה ממה שקרה שלנו" אני תוהה בקול. "בתקופה כזו אני רגיל לראות שדות של כלניות" משתף ארד, "אני מאמין שהכלניות יצאו אבל בכל מקרה, אני חושב שהאווירה שהייתה קודם בעוטף לא תחזור עד שאחרון החטופים יחזור, עד שאחרון התושבים יחזור לביתו. רק אז אולי נתחיל לראות את התקומה של האזור המיוחד שאנחנו חיים בו".

95% גן עדן הפכו לגיהנום

את פעילותו הענפה של ארד אני מלווה בשנים האחרונות לא מעט ובכל פעם אני נפעם מחדש מהאיש והמצלמה. זה התחיל אז במיזם דרום שחור, תקופה שבה התמודדנו עם טרור הבלונים, נמשך עם ספר הצילומים המרשים "עוטף ישראל" שמביא את הסיפורים על הנופים הירוקים והאתרים ההיסטוריים של האזור שלנו וכעת עם הספר החדש "שבעה באוקטובר", פרי עטו אשר מספר בעדויות על מה שהתרחש כאן ובתמונות על התוצאות של מתקפת הטרור האכזרית. הוא מצליח ב-184 עמודים להביא עדויות הנוגעות ללב שלא סופרו מעולם, סיפורים על מעשי גבורה, על האזרחים שניצלו, על משפחות שאיבדו את יקיריהם. "אספתי עשרות רבות של עדויות מהניצולים, מהלוחמים, מהמסייעים ומהשורדים ויצאתי לשטח כדי לצלם, לתעד ולהנציח את חבל הארץ הקסום שהפך ברגע מגן עדן לגיהנום".

תמיד אמרנו שהחיים בעוטף הם 95% גן עדן…

"נכון, תמיד נהגו לומר כי 95 אחוזים מחיינו כאן הם גן עדן וחמישה אחוזים הם גיהינום, במיוחד כאשר נשמעו אזעקות 'צבע אדום' ואחריהן קולות פיצוץ מכל עבר. מאז השבעה באוקטובר אני מרגיש  שכל מה שהאמנו בו התנפץ והשתנה, וכך גם התהפך היחס הזה. 95 האחוזים הפכו לגיהינום. אני חושב שייקח לנו עוד הרבה שנים להרגיש פה בגן עדן מה גם אחרי מה שקרה לנו תמיד יהיו לנו חששות. אני מקווה שבעתיד אני יוכל להרגיש יותר אופטימי, כרגע זה לא מה שאני מרגיש".

אמנון ארד במגרש המגוניות ליד תקומה. צילום: אורי גבאי

בינתיים, בצל האסון שפקד את העוטף, את שדות הכלניות החליפו אלפי מבקרים שפוקדים מדי יום את האזור במתחם הנובה ומגרש המכוניות שליד מושב תקומה לשם הגעתי יחד איתו לסיור. "זה מדהים לראות את כמות המבקרים במקום הזה" הוא אומר לי כשאנחנו צועדים בשבילי האספלט ומחפשים את הפריים המתאים לכתבה. "המקום הזה לא רק מקום  לשרידי כלי הרכב, הוא מספר את סיפורם של מאות אזרחים שנרצחו באכזריות בעודם נמלטים עם רכביהם".

"כשפרצה המלחמה נסענו למחרת חודש לאילת ושם התחלתי כמובן להבין את מימדי האסון" הוא משתף ברגע שנולד הרעיון לספר. "פתאום אני מגלה שאני מכיר נרצחים או כאלה שאיבדו בני משפחה. שם כבר הבנתי שאני חייב להוציא ספר, התחלתי להריץ בראש מה אני עושה כשאני חוזר, את מי אני מצלם ומה אני מצלם".

אם בספרו הקודם "עוטף ישראל" הוא הצליח בצילומים מרהיבים להראות את "95% גן עדן", הפעם הוא נדרש לספר על הגהנום שעברו התושבים והאזרחים שנקלעו לתופת.  "אחרי שהוצאתי לאור את ספר הצילומים "עוטף ישראל" הרגשתי שזה אפילו מתבקש להוציא ספר המסכם את מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר עם עדויות, עם תמונות של אחרי מה שקרה כדי שזה באמת לא ישכח לעולם" אומר ארד,  "איך שחזרתי לאזור מצאתי את עצמי כל יום מוצף באינספור פניות להגיע ולתעד. בגלל שבשנים האחרונות תיעדתי כל כך הרבה נופים ומקומות היה צורך להראות גם לכל העולם מה היה כאן קודם ולהראות את ההרס הגדול שעשו כאן מחבלים חמאס".

בעיניי זה לא מובן מאליו, מאיפה הרצון, כי אני מניח זה לא רק אהבה לצילום?

"קודם כל אני יצאתי לטבע שלנו כאן מתוך אהבה לצילום, אהבה לעוטף. הכל התחיל כמו שאתה יודע עם צילומים שעשיתי לילדות ביערות המפויחים שנשרפו ממתקפת הבלונים, צילומים שנגעו לכולם בתקשורת וזכו לחשיפה גדולה. בנקודה הזאת גם אמרתי לעצמי למה מבקשים להראות רק תמונות של מלחמה מהאזור שלנו. החלטתי שאני חייב להוציא לאור ספר צילומים שמספר סיפור אחר של העוטף. אז נכון שאנחנו לא נמצאים בשוויץ אבל צריך גם להראות את הקסם של חבל הארץ הזה. הדפסתי 1,500 ספרים בהשקעה גדולה ולקח לי שלוש שנים למכור ולכסות את ההוצאה כי באמת היה חשוב להראות את הצד האחר של העוטף".

איך זה הרגיש לך לראות את כל האזורים היפים הופכים לאזור מלחמה, אזור  שחווה את מתקפת הטרור הקשה ביותר מאז קום המדינה?

"לראות את הנופים המיוחדים שהייתי נוהג לאורך השנים להגיע ולתעד שרופים והרוסים זה מרגיש כמו שואה שעברה עלינו, אין תיאור קשה אחר שיכול להמחיש. חודש אחרי מה שקרה אני מגיע לקיבוץ בארי לצלם יחד עם הדוברת, קודם כל היא בעצמה לא הצליחה לתפוס מה קרה שם,  היא מתארת לי מה היה כאן ומה קרה שם ואני מסתכל עליה וזה נראה לי לא אמיתי בכלל, פשוט בלתי נתפס מה עשו המחבלים הארורים האלה לקיבוץ ואיזה זוועות התרחשו שם. גם כצלם וגם כבנאדם זאת חוויה מטלטלת אבל אני גם מבין כמה חשוב העבודה שעשיתי שם בשביל הדורות הבאים".

במה היה לך חשוב להתמקד בספר?

"קודם כל היה לי חשוב להביא בספר הזה הכל מהכל, גם מהנובה, גם מאנשי זק"א, גם מהשורה, גם מהאנשים שניצלו וגם על האנשים שנרצחו. בעיניי, הספר נותן מעטפת לכל מה שקרה עם תמונות שממחישות את הסיפור שלנו.  חשוב לי שהספר גם ינציח וגם שהוא יהיה זיכרון היסטורי לנו ולדורות הבאים על מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר".

נחשפנו להמון ספרים שיצאו מאז השבעה באוקטובר, במה בחרת להתמקד, מה ייחודי בספר שלך?

" יצאו 100 ספרים אבל זה לא כמו שאתה רואה תמונה. זה לא אלבום תמונות קלאסי כי באלבום כזה אין טקסטים אבל אני בחרתי לצאת למסע של צילומים של מה שקרה אחרי ולהציג לצד התמונות את הסיפורים הבולטים. זאת אומרת אם בנאדם מספר שמחבלים היו אצלו בבית ושרפו את כל הבית והם היו בממ"ד וניצלו בלי שתראה תמונה אתה לא באמת תבין את גודל הנס. זה שאתה תקרא את הסיפור של תומר זק ולא תראה את התמונה של בחורה צעירה ליד שלושה קברים אתה לא באמת יכול להתחבר עד הסוף לסיפור. לכן השתדלתי לאורך כל הספר להביא סיפור ותמונות שימחישו לקורא על מה שקרה".

מניח שגם אתה נדרשת להמון השקעה ותעצומות נפש אל מול האנשים שאיבדו את יקיריהם?

"נכנסתי לזה באופן הכי רגשי שיש כי זה חבל ארץ שאני חי בו, מצלם בו. היה לי חשוב מאוד לעבוד על הפרויקט הזה ואני יכול לומר לך שבמשך שנה לא עסקתי בשום דבר גם כי לא הייתי מסוגל, חוץ מהעבודה על הספר שהיא גם השקעה פרטית שלי בלי שום מטרת רווח מלבד המטרה שלי לתרום את חלקי כמו בספר הקודם לספר את הסיפור של העוטף.  אין ספק שזו הייתה עבודה לא פשוטה, היה שלב שכבר עמדתי לבטל את הפרויקט אבל אני שמח שבסופו לא ויתרתי. בעבודה על הפרויקט נפגשתי עם משפחות שחוו טלטלה גדולה וזה לא היה פשוט לגרום לחלקם להיפתח ולהצטלם".

במהלך הדפדוף בספר יחד עם ארד, הוא משתף בחלק מהתהליכים שעבר, בין היתר עם איריס חיים, אימו של יותם שנהרג בשוגג מירי צה"ל. "את איריס אני מכיר אישית, פעם למדתי איתה. מעבר לעובדה שמדובר באישה מדהימה היא חשפה תעצומות נפש בלתי רגילות בכל ההתנהלות שלה. אגב שהגעתי לצלם אותה בבית ההרוס, אין אחד שלא ניגש אליה".

מה עוד נמצא בספר?

"התלוויתי לדנה סיטון, אחותה של שירי ביבס, מירי גד מסיקה מבארי, המחבלים שרצו אצלה בבית ובדרך נס הם ניצלו, שרית אוחיון שאיבדה את בעלה משה ובנה אליעד בקרב על אופקים. יש באמת המון סיפורים ותמונות שמובאים בספר לראשונה. יש גם את הסיפור של נעמי אזולאי שטרית משדרות שנרצחה בזמן שהייתה בריצה. "כמו שאתה יודע, לאורך השנים אני עשיתי לא מעט פרויקטים של צילום ולפני המלחמה רציתי לעשות פרויקט צילומים של אמא ובת שהן ממש דומות.  פתחתי הרשמה ובין אלו שנרשמו היו נעמי שטרית ז"ל והבת שלה, במשך מספר שבועות לא הצלחנו לתאם את זה כי כל פעם לא הסתדר לאחת מהן. אחרי השבעה באוקטובר לצערי נעמי כמו שכולם מכירים את הסיפור שלה, נרצחה. פניתי לבנות שלה והצעתי להנציח את זכרה בספר. לצורך כך גם צילמתי אותן עם התמונה שלה ליד המקום שבו נרצחה. סיפור ממש נוגע ללב".

בנותיה של נעמי אזולאי-שטרית ז"ל. צילום: אמנון ארד

הסיפור הכואב של משפחת זק

אחד מהסיפורים שנגעו לליבו במיוחד זה הסיפור של משפחת זק מקיבוץ כיסופים, האבא איתי, האמא אתי (משפחת בן יעיש משדרות במקור) והבן שגיא נרצחו בביתם שאחר כך הועלה באש.

"נכנסתי איתה לממ"ד, הגעתי איתה לצלם בבית העלמין משהו שלא עשיתי מעולם" הוא מתאר את המפגש עם תומר זק שנכנסה לו עמוק ללב. " כאב גדול להסתובב עם בחורה צעירה במה שהיה פעם הבית שלה, שההורים שלה ואחיה הקטן נרצחו ורק היא ואח נוסף שלא היו באותה שבת נותרו מתוך משפחה שלמה".

וכך היא מתארת בספר: " הביקור הראשון שלי בבית לאחר מאורעות השבעה באוקטובר התרחש לאחר שלושה חודשים בדיוק, בשבעה בינואר 2024, כאשר הלכתי הביתה. ״הביתה״…‎ הביתה!! הלכתי ה ב י ת ה!! לבית שלי!! ‎אפשר בכלל לקרוא למבנה החרוך הזה בית? זה אמור להיות כיף לנסוע הביתה, לא? לא ידעתי איך אגיב. אהיה אפתית? אבכה? כבר שלושה חודשים שאני לא בוכה כל כך.  אני בוחרת ללכת לבד. הולכת בשבילים והכול פשוט רגיל. אני פשוט לא מאמינה כשאני מסתכלת סביב ועוברת שורה אחר שורה של בתים שקרובים אלינו. כולם שלמים! הכול נראה רגיל. איך זה הגיוני?! איך?!

תומר זק לצד הקברים של אבא, אמא ואחיה בבית העלמין בשדרות. צילום: אמנון ארד

 

ברגע שהשכונה שלנו נכנסת לזווית העין שלי מתחיל מחנק, ואחריו ההלם ואז הבכי האמיתי, הצרחות האמיתיות, הזעקות… ‎לא זעקתי ככה מאז השמונה באוקטובר כשישבתי לראות את השקיעה. הייתי אז חסרת אונים, לא ידעתי מה קורה עם המשפחה שלי. והנה, עכשיו אני יודעת מה קורה עם המשפחה שלי. ‎עכשיו באמת אני רואה מה קרה עם המשפחה שלי. אני רואה את זה מול העיניים. ‎את ההרס, את החורבן, את הבית שלי.

למה דווקא הם?

פעם הודיתי לך, אלוהים, שהם המשפחה שלי. ועכשיו אני כועסת עליך. למה לקחת לי אותם?!

‎למה דווקא הם?!

הזעקות רק מתגברות כשאני עולה בשלוש מדרגות הכניסה אל תוך הבית. עוד צעד לאחר המדרגות. אני נכנסת והעיניים לא מצליחות לעבד את מה שאני רואה. אני מכירה כל פינה בבית, יודעת בתת המודע שלי איפה כל דבר נמצא ובאיזו צורה הוא יושב, אבל אין עכשיו שום דבר. רק קירות שחורים וערמות של אפר ועפר…

‎אני מזהה כל חתיכת שבר, יודעת מה הוא היה עד לפני שלושה חודשים. ‎זה לא נתפס לי. אני ‎מסתכלת לכיוון פינת האוכל ומדמיינת שם ארוחת שישי שלנו. מדמיינת את כולנו יושבים סביב שולחן העץ העצום עם הכיסאות התואמים שכל פסח מחדש ניקיתי ביסודיות עם אימא. כשאנחנו מרימות והופכות אותם על השולחן לפני שטיפת הרצפה, אני זוכרת בדיוק איזה כרית יוצאת מאיזה כיסא. אותה פינה שאני זוכרת מאז שאני זוכרת את עצמי. פינה שעברה איתנו בתים. והיא איננה. פשוט איננה.

‎צרחות.

‎אני נכנסת לכיוון המטבח וצורחת לאימא שאמורה להכין שם את האוכל הכי טעים שקיים. וזה לא כי זה האוכל של אימא שלי. עובדתית – האוכל של אתי זק הוא הכי טעים. נקודה.

‎אימממממאאאאאא!!!

‎למה היא לא שם?! אני מחפשת אותה.

‎אני מסתכלת על הסלון. למה היא לא שוכבת שם בסבבה שלה ורואה את הסדרות הטורקיות שלה?

‎צרחות, זעקות.

‎אני רוצה לקרוא לשגיא שנמצא בחדר בקומה למעלה ובטח משחק במחשב.

‎איפה אתה, שגיא? אתה תמיד עונה!! אתה תמיד שם!!!

אני לא מאמינה שאין פה כלום. כל דבר מסיח את דעתי, כל פינה בבית. הכול פשוט נעלם.

בראש שלי קפיצות. קפיצות בין התמונה הרגילה של הבית לבין התמונה שאני רואה ברגע זה, התמונה המציאותית – האמת.

‎בית חי מול בית מת. בית קיים מול בית שרוף.

‎אני לא מאמינה אני לא מאמינה

‎אחרי… לא יודעת כמה זמן, אני מתקרבת לממ"ד והזעקות מתגברות.

‎אבא!!! אבאאאאא!!! אבאאאאא!!!

‎הידית של הממ"ד. אני מחזיקה בה וצורחת את נשמתי. רוצה להרגיש את היד שלו, ‎היד שהחזיקה את הידית… והידית קרה. אני ‎מסתכלת על הרצפה ומדמיינת אותו ואת סוקה הכלב שכובים על הרצפה. ‎אמות הסיפים רועדות.

‎איך ניצחו אותנו, אבא?! איך?! אתה הרי הכי חזק בעולם!

‎כל כך הרבה שאלות, ואין מי שייתן לי תשובות.

‎אני זועקת לקירות, רוצה שאולי הם יספרו לי מה היה פה. אני מתיישבת על המיטה וכולי צמרמורות. ‎״אימאאא!! שגיאאא!!!"

מנסה לדמיין בראש את אותם רגעים. מה הם חשבו? מה הם הרגישו? לא הגיע להם הסבל הזה.

אני רוצה להיות איתכם!!!

‎למה?! למה, למה, למה?!?!?

‎בראש רצים כל כך הרבה תסריטים. אני רק רוצה לדעת שלא סבלתם, אני רק רוצה לדעת שלא התייאשתם, אני רק רוצה לדעת שאתם יודעים כמה אני אוהבת אתכם. כמה הדר אוהב אתכם. כמה כל המשפחה אוהבת אתכם. חברים, הקיבוץ, מכרים ואנשים זרים. כולם כל כך אוהבים אתכם.

‎עובר זמן ואני אוספת את עצמי להמשיך לחפש. ‎הלכתי לחלק האחורי של הבית ויצאתי החוצה למרפסת. ראיתי את מתלה הכביסה עם האטבים הצבעוניים והצלחתי לדמיין את אימא אומרת לאבא באותו בוקר להוריד מהר את הכביסה שהיא לא תישאר בחוץ וירד כל הריח של המרכך. גיחכתי לעצמי.

‎אני מחזיקה את שרשרת הרצועה של סוקה. חיכוך הברזלים נותן לי לרגע את התחושה שהוא פה. אבל שום דבר לא פה.

‎איתי, אתי, שגיא וסוקה פשוט נעלמו לי ברגע אחד ופשוט בא לי שכולם ימותו.

 

עדותה של שרית אוחיון

סיפור בולט נוסף הוא של שרית אוחיון מאופקים ששכלה את בעלה ובנה.  כך היא מתארת בספר: שמחת תורה, השעה 06:30. אני קמה לקול האזעקה הראשונה שנשמעת באופקים ורצה מייד לממ"ד. משה עובר כדי לוודא שכל באי הבית – קבוצה של חניכים וחונכים מעמותת 'קו לחיים' שהתארחו אצלנו – התעוררו ונכנסו לממ"ד. האזעקות נמשכות ברצף, אחת אחרי השנייה ואנחנו מבינים שבשונה מפעמים קודמות, לא חוזרים לישון. התלבשתי ויצאתי לכיוון המטבח. פתאום נשמעים קולות ירי מכיוון הכניסה לשכונה. אני צועקת למשה שיש ירי. 'כן', הוא מייד עונה לי, 'יש אירוע ואנחנו מתארגנים ויוצאים'. אני הולכת לחדר ורואה את משה לובש ציצית, מכפתר את החולצה הלבנה ולוקח את האקדח והמחסניות.

שרית אוחיון. איבדה בעל ובן. צילום: אמנון ארד

מגיע אחד החונכים עם נשק ומבקש ממני את הכפכפים של משה שהיו במסדרון. משה ושני הבנים הגדולים, אמיתי ואליעד, יוצאים החוצה. אמיתי לכיוון הכניסה של השכונה ואחר כך לדירת שירות לאומי שבשכונה, לוודא שהבנות מסתדרות. משה עוזר לשכנים להיכנס למקלט ומבקש מאחד מהם להקפיץ אותו לכיוון האזור שמשם נשמעים קולות הירי. אליעד רץ להביא מהבית את מפתחות הרכב, צועק על יאיר ועוד חונך שיחזרו הביתה לטפל בחניכים ואומר למשה שהוא יהיה על ההגה ומשה עם הנשק. ב־07:30 הם מגיעים עם הרכב לרחוב התמר ונתקלים במחבלים. משה הורג אחד מהם, שניהם יורדים מהרכב ונכנסים לחצר ליד בית שמחבלים השתלטו עליו. משה יורה לכיוון הבית. לאחר זמן מגיע מחבל מהצד השני, מהכניסה לחצר, ויורה עליו. אליעד מספיק להודיע שאבא נורה, מתכופף לכיוונו ונורה בגב. הוא נופל ללא רוח חיים על רגליו של משה, אביו.

עד הצוהריים יש יותר מ־15 אזעקות. בכל אזעקה נכנסים לממ"ד יחד עם כל האורחים. חלקם לא ניידים ונעזרים באחרים. באיזשהו שלב עובר מסוק בגובה נמוך ומודיע לא לצאת מהבתים. המנהל של 'קו לחיים' מרכז, יחד עם שירה הבת שלנו שעושה בעמותה שירות לאומי, פותחים חמ"ל טלפוני אצלנו בסלון.

מהבוקר אמיתי, יחד עם עוד שני שכנים, מטפל ומפנה פצועים לאמבולנסים שמחכים בצומת גילת ומשם לסורוקה. בין חילוץ לחילוץ הוא מגיע הביתה יחד עם נער נוסף, ואני עוזרת להם להצטייד ולחזור שוב לקרב. לקראת הצוהריים, כשהקרב מתמקד בבית משפחת אדרי שבו יש אירוע עם בני ערובה, אמיתי חוזר לשכונה ומתחיל לסייע במשימות אחרות שנדרשות. בבית אחר בשכונה, אצל משפחה שנסעה לחג, מתארחים 17 חניכים וחונכים שהיו אמורים לאכול יחד איתנו את סעודת החג. אני שולחת את אמיתי אליהם עם אוכל וחטיפים.

באיזשהו שלב אחת האורחות בבית מקבלת סרטון מהחמאס שרואים בו קרובת משפחה שלה שנחטפת יחד עם שתי בנותיה לעזה. אני מחבקת אותה ואומרת לה שאנחנו יחד איתה ומתקשרת לבקש שישלחו איש מקצוע לסייע. שירה שואלת אותי למה אני לא מדווחת על אבא ואליעד כנעדרים. מה פתאום נעדרים? אני תוהה, כל כך הרבה פעמים הם יצאו וחזרו. מן הסתם גם הפעם. לבסוף אני מתקשרת למשטרה ומוסרת את הפרטים שלהם.

במוצאי החג מגיעה ידיעה שראו אותם עולים על רכב צבאי ושיש מיסוך על הפלאפונים של פיקוד העורף, וכשהמפקד יאשר להם הם יתקשרו. מכיוון ששניהם משויכים לפיקוד העורף מרכז, ההודעה נשמעה לי הגיונית. שלחתי הודעה מרגיעה לבני המשפחות שלנו והלכתי לישון עם הנייד ליד האוזן, רק אחרי שדאגתי להפיץ בשכונה רשימת תרופות שחסרות לחניכים שנשארו לילה נוסף באופקים. שכנים טובים דאגו לקחת ולהביא כל מה שצריך.

אני מתעוררת מוקדם בבוקר משיחת הטלפון מהאלוף גדעון שפר, שמבקש ממני לשלוח פריט לבוש למוקד לאיתור נעדרים שפתחו בנתב"ג. במקביל אני מקבלת הודעה על פצועים אנונימיים שהגיעו לבתי החולים, ושולחת לכל אחד מבתי החולים מישהו קרוב שמכיר ויוכל לזהות אותם. חבר קרוב נוסף, אלוף משנה מוטי יוגב מגיע אלינו הביתה ומעדכן שבא לסייע בחיפושים עד שנמצא אותם. הוא מבקש את רשותי ללכת יחד עם אמיתי לחפש את הרכב של משה בין מאות כלי רכב שנמצאים באזור סעד-רעים. עוד לפני שהם יצאו מוטי מקבל שיחה מהבן שלו שאומר לו לחכות שעתיים ולא לצאת לכיוון, כי כל רגע יש היתקלות נוספת עם מחבלים. אמיתי שומע ומחליט לנצל את הזמן ולרדת לאזור הקרב בטענה שיש לו משהו לא פתור.

בזמן הזה מקבלים אישור מפיקוד העורף לחלון של שעה להוצאת החניכים והחונכים הביתה. חלק מההורים מגיעים לקחת אותם בעצמם וחלק מהילדים יוצאים בהסעה או עם מנהל העמותה. אני נפרדת מההורים ומהחניכים ומבטיחה להם שעוד נעשה סעודת הודיה ונפצה אותם על החג.

אחרונת החניכות יוצאת ושוב, בעזרת שכן צדיק שמוכן להסתכן. אני מתארגנת לצאת לסופר לקנות בשרים ובירות כדי להיות מוכנה לרגע שמשה ואליעד ייכנסו. בדיוק אז אמיתי ומוטי יוגב חוזרים הביתה ומעדכנים אותי שמצאו את הרכב ושמעו מהשכנים מה קרה להם: משה ואליעד נהרגו ממש בתחילת הקרב, קרוב מאוד לבית, ויחד עם כל מי שיצא להילחם מנעו טבח נורא בכך שלא אפשרו למחבלים להמשיך לרחובות נוספים בשכונה הישנה.

מאותו רגע אנחנו עוברים לזירה השנייה, בסיס שורה, שאליו מביאים את כל הגופות. אנחנו מחכים בסבלנות וקמים כל בוקר במחשבה שהיום ימצאו אותם ונקיים את הלוויה. רק שלא נאבד אותם.

ביום רביעי מודיעים לנו שזיהו את אליעד. למחרת בערב מזהים גם את משה. ביום שישי בבוקר אנחנו מקיימים את הלוויה של שניהם ויושבים שבעה כפולה כראוי לשניהם. יהי זכרם ברוך.

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%9f-%d7%9e%d7%a2%d7%98%d7%a4%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9/feed/ 0
"השקעתי את הנשמה שלי באוריוס כדי להביא לשדרות משהו ייחודי ואיכותי" https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%a2%d7%aa%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%a1-%d7%9b%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%99%d7%90/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%25a9%25d7%25a7%25d7%25a2%25d7%25aa%25d7%2599-%25d7%2590%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%25a0%25d7%25a9%25d7%259e%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%2591%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a1-%25d7%259b%25d7%2593%25d7%2599-%25d7%259c%25d7%2594%25d7%2591%25d7%2599%25d7%2590 https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%a2%d7%aa%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%a1-%d7%9b%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%99%d7%90/#respond Sat, 25 Jan 2025 09:57:58 +0000 https://sderonet.co.il/?p=33757

"עוד לא היית באוריוס?" שואלת אותי אישתי כשאני מספר לה על הראיון המתוכנן עם אור שוקרון, האישה שעומדת מאחורי בית הקפה הכי ייחודי שכנראה תמצאו באזור שלנו, בפרט בשדרות. לבושתי עניתי ששמעתי כל כך הרבה על המקום ורק השבוע, במקום הכי מרכזי של שדרות דרך שביל שמוביל לשכונת המגורים הכי וותיקה מתגלה למול עיניי המקום הקסום. בית ישן שהפך לבית קפה בעיצוב אדריכלי מרהיב עם גינה, מקומות ישיבה בפנים ובחוץ באווירה כפרית בתוך עיר, ומעבר לכל היופי, תפריט ארוחות בוקר, צהריים וכמובן, איך לא, מגוון רחב של מאפים וקינוחים שהפכו כבר לשם דבר לא רק בדרום אלא בכל הארץ.

אוריוס שדרות. "קסם" של מקום. צילום: אורי גבאי

בכניסה לאוריוס, אני פוגש קבוצה של אנשים מבוגרים, תושבי תל אביב שהגיעו ליום סיור בעיר. "אמרו לי שכאן יש את בית הקפה הכי יפה בארץ" סינן לעברי אחד מהם, "תשמע זאת פעם ראשונה שאני מבקר בשדרות, תמיד ראיתי אותה מהטלוויזיה ומדהים לראות קודם כל עיר שחזרה לחיים וגם כמובן מקום כזה יפה. אגב, הבת שלי אמרה לי "אבא, כשאתה מגיע לשדרות, אתם חייבים לשבת באוריוס, אז באנו לפרגן".

הקונדיטורית שוקרון לא מתפלא ששמה נודע למרחוק, יותר מהמקומיים. "הרבה פעמים אני נתקלת באורחים שמגיעים מהמרכז ביחד עם חבר משדרות. וזה מהמרכז הביא לבית הקפה שלי את השדרותי אליי, במקום שזה יהיה הפוך ואני נתקלת בזה המון ביום יום" היא אומרת.

לא מפתיע כי הדיבור ברחוב המקומי שאין היצע של בתי הקפה בעיר, למעט שניים?
"אני מודה שגם אני שומעת את האמירה שאין מספיק בתי קפה וכו, גם אני כאחת שאהבה תמיד בילוי בבתי קפה התקשיתי למצוא כשהייתי מגיעה לבילוי בעיר. לכן חשוב לי שתושבי שדרות יבואו לכאן ולא יצאו החוצה. בכלל, חשוב מאוד לפרגן לעסקים כאן שעובדים מהלב כדי להביא איכות. בכל האזור שבו אוריוס נמצא במרכז העיר התפתחה סצנה קולינרית מדהימה ואין לי ספק שזה רק ימשיך להתפתח. כייף לראות את שדרות חוזרת לחיים ושוב אשמח לראות יותר ויותר תושבים מגיעים אלינו ליהנות מהמקום, מהקינוחים והאוכל שיש לנו להציע".

ויתרה על קריירה בצה"ל להגשים חלום ילדות

עוד הרבה לפני ששוקרון בת ה-35 ) אמא ל 2 בנות, ארבל (9) ומיה (6) הפכה ל'אוריוס', היא הייתה עם קריירה צבאית מבטיחה כקצינת משאבי אנוש בדרגת רס"ן, "עד לפני 5 שנים עוד לבשתי מדים, הייתי בכל מיני תפקידים, מגבעתי, הנדסה קרבית ועד הכנה לקצונה. התפקיד האחרון היה רמ"ד של בה"ד 7, של תקשוב והסייבר בעיר הבה"דים".

מאיפה בכלל הגיע החיבור לאוכל כשאת עמוק בתוך קריירה בצה"ל?
"מאז ומעולם אני אהבתי אוכל. קינוחים, עוגות וגם מאכלי בישול אבל כילדה ונערה לא הייתה לי גישה כי אמא שלי לא הסכימה לי להיכנס למטבח. תמיד היה לי אוכל טוב מסביבי אבל אף פעם לא התעסקתי בזה ממש. תוך כדי השירות הצבאי, לפני עשר שנים בערך, החלטתי שאני נרשמת בשביל הכיף ללימודי קונדיטוריה בדן גורמה תל אביב. כמובן שזה היה בשביל הנפש, לא היו לי תוכניות לעזוב את הצבא, ההיפך היו לי חלומות להתקדם בדרגה לסגן אלוף ולהמשיך בקריירה צבאית".

אור שוקרון ברקע סניף אוריוס שדרות. צילום: אורי גבאי

בין לבין היא המשיכה להשקיע בחלום שהתחיל להירקם לו אט אט. מעת לעת שוקרון טסה לסדנאות בחו"ל אצל הקונדיטורים המובילים בעולם.

גם זה בשביל הכייף?
(היא מחייכת) "לקחתי את זה כמה צעדים קדימה אבל שוב זה רק בשביל הנפש, לא הייתה לי שום מטרה אחרת. בין לבין גם למדתי במכללת 'ספיר' שיווק, אפילו עריכת וידאו אבל זה היה בשביל הנפש, ללמוד ולהעשיר עוד ידע בעוד תחומים".

בחודש אוגוסט 2020, דווקא בשלהי משבר הקורונה העולמי, היא החליטה לעזוב את הצבא כדי להתפנות להגשים את החלום בעולם הקונדיטוריה. "בחודש אוגוסט 2020 הודעתי לצה"ל שאני עוזבת בעוד ארבעה חודשים, הגיע חודש דצמבר ולא נותנים לי להשתחרר ואני מתעקשת שזהו אני כבר לא ילדה, אמא לילדים וזהו מיציתי", היא אומרת "אני יכולה להגיד לך שעד שלא השתחררתי מצה"ל לא ידעתי מה זה באמת להיות אמא. בסדר היו לי ילדים, טיפלתי בהם, דאגתי להם אבל לא היה את החיבור כמו שיש לי חיבור איתן היום. מצאתי את עצמי חוזרת בלילה, רואה אותן שעה וזהו מקלחות ולישון וגם זה נעשה בעצבים אחרי יום גדוש ומעייף. אחרי השחרור נהייתי יותר אימהית, מרגישה הרבה יותר מחוברת אליהן".

אור שוקרון עם קינוח הפטריה המפורסם. צילום: אורי גבאי

מה הביטחונות שהיו לך לעזוב מקום מסודר בצה"ל למשהו לא בטוח באזרחות עם כל הכבוד לחלום שלך?
"לא היו לי ביטחונות, לא היה לי ברור איך בדיוק אני עושה את זה. עד היום שאני מספרת לאנשים את הסיפור שלי אני אומרת להם שההחלטה שלי לעזוב שירות בקבע, תפקיד נוח, שכר טוב, הייתה "התאבדות" כלכלית בטח שהרעיון הראשון שלי היה להקים מקום קטן בתוך קיבוץ שהוא מטר מהגבול עם עזה, תוך כדי שהקורונה עדיין משתוללת ושכל הפעילות שלי מתוכננת בטייק אווי וברקע הרבה בתי עסק נסגרים. בסופו של דבר לפתוח מקום שאתה צריך להביא ממנו כסף הביתה זה בעייתי".

אז איך עושים את זה בלי ביטחונות?
"כשפתחתי את המקום בקיבוץ לא היה לי כסף, לא היה לי ויטרינה להניח את המאפים והעוגות, אפילו מכונת קפה מקצועית לא הייתה, הייתה לי מכונת קפה ביתית. היו באים אליי, לוקחים טייק אווי והולכים. זה לקח הרבה זמן עד שהצלחתי להרים את זה לעסק מכניס, בשלב הראשון כל פעם שהיה לי קצת כסף הייתי משקיעה אותו במכונת קפה, הכנסתי עוד קצת כסף עוד מקרר, לאט לאט אחרי שהסתיימה תקופת הקורונה פתאום היה אפשר להושיב אנשים ותוך זמן קצר הגעתי לעומס מטורף של המון אנשים שמגיעים אלינו ועומדים בתור של שעה ושעה וחצי וזה היה מהמם לראות את זה".

 

 

 
 
 
 
 
הצגת פוסט זה באינסטגרם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎i24NEWS‎‏ (@‏‎i24news_he‎‏)‎‏

השמועה על המקום המבוקש בקיבוץ ליד עזה הגיעה גם לריאליטי. תחילה, למי שכבר הספיק לשכוח היא התפרסמה בתוכנית "הקינוח המושלם" בקשת 12 והגיעה עד לגמר עם קינוחים בלתי נשכחים-קינוח סלק, איצטרובל שקדים וכמובן הפטרייה המפורסמת שמחכה לכם בויטרינה של אוריוס בשדרות. "זה היה בתקופה שהמקום שלי בקיבוץ נסגר זמנית בגלל בעיות רישוי של הקיבוץ, אמרתי מה אכפת לי לנסות" היא נזכרת, "הגעתי בלי כל ניסיון תעסוקתי, כל מי שהיה בתוכנית היו קונדיטורים מנוסים וותיקים שעובדים הרבה שנים בתחום. אני הגעתי לשם ישר אחרי השחרור מצה"ל, בעיקר בשביל החוויה. בלי קשר אני אישית אוהבת תחרות, זה מאתגר אותי ולשמחתי הצלחתי להגיע עד לגמר. זה גרם לי להבין עוד יותר שאני אוהבת את זה ויכולה להגיע רחוק".

מאיפה צברת בזמן קצר את הידע?
"הייתי טסה לסדנאות אצל השפים הכי גדולים שיש כדי ללמוד. בכלל, בכל השנים שלי בצבא תמיד הייתי בלמידה, מללמוד לעשות ניפוח סוכר עד בצק סוכר, מהדברים הכי פשוטים עד הדברים הכי מטורפים, רק כדי שיהיה לי את כל הארסנל בראש. אני האמנתי שברגע שיש לי את הידע, כשאני אחליט לעסוק בזה, היצירתיות תגיע וזה מה שבאמת קרה".

לדבריה, אחרי החשיפה הגדולה ב"קינוח המשולם", בית הקפה הקטן בקיבוץ הפך לסיפור מטורף שהדהים אותה. "חזרתי לפעילות עם המקום שלי בקיבוץ ארז וזה פשוט התפוצץ, היה ביקוש אדיר" היא נזכרת בהתרגשות, "כמובן הפרסום עשה את שלו אבל גם זה שעשיתי דברים באמת מיוחדים. נגיד הקינוח שלי שנראה כמו פיטריה זה משהו מיוחד שאין אותו בכל מקום ותוסיף לזה את הטעמים, אני מקפידה מאוד על הטעם ולא רק שיהיה יופי. אין אצלי דבר כזה קינוח שהוא רק יפה, אתה חייב לאכול ולהגיד "וואו טעים" לא פחות מ"וואו איזה יופי". אני חייבת לומר שאני גם עושה דברים פשוטים אבל הם גם חייבים להיות טעימים, למשל עוגת הגבינה שלי זה מתכון של אמא שלי, לא משנה אותו ולא משנה כמה עוגות גבינה למדתי להכין. המתכון של אמא הכי טעים".

להמשיך את המורשת של קובי פריינטה ז"ל

בשלוש שנים שקדמו לשבעה באוקטובר, 'אוריוס' בקיבוץ ארז הפך לאחד המקומות המבוקשים בדרום, בעיקר בשישי-שבת. בין הלקוחות שהיו מבקרים אצלה בקביעות היה קובי פריינטה ז"ל, בעל חברת השילוט פרונט שנרצח במתקפת הטרור. הוא היה זה שגרם לה לעשות את הצעד הבא שלה- לפתוח סניף גדול בשדרות. "מי שהשפיע עליי מאוד הוא קובי פריינטה שהיה מגיע בקביעות עם אישתו סיוון. תוך כדי התחברנו, התחלנו לדבר על החיים, על העסקים ואז הוא אמר לי "אור, אני ממש התלהבתי מהמקום שלך, את חייבת לחשוב בגדול יותר, גם מבחינה כלכלית". הסתכלתי עליו כאילו מאיפה הוא נפל עליי, מי חשב על זה בכלל, מבחינתי הסתפקתי במקום הקטן שלי בקיבוץ. ברגע שהוא אמר לי את זה, זה שינה אצלי משהו במחשבה".

צילום: ניקי טרוק

צילום: ניקי טרוק

צילום: ניקי טרוק

איך נולד הרעיון לסניף בשדרות בתוך מבנה של בית?
"קובי התחיל לשגע אותי שיש לו בית קרוב למרכז העיר בצבע ירוק, שם חייב להיות סניף של אוריוס. אמרתי לו מאיפה לי מיליון שקלים להשקיע? אמר לי אני סומך עלייך שתעשי את זה. בינתיים קחי את המפתח של המקום זה לא עולה כסף. באמת הגעתי לסיור והבית באמת היה נראה מוזנח ולא משופץ אבל מהרגע הראשון הרגשתי שם את הווייב הזה שהרגשתי לפני שפתחתי בארז. אווירה כפרית של עצים והרגשה באמת אחרת. כאילו לא רציתי לפתוח בית קפה במרכז ביג זה לא היה קורה, חשוב לי הנראות, שיהיה מיוחד".

לדבריה, אחרי חודשיים שהמפתח עוד אצלה בידיים, היא החליטה ללכת על זה בגדול. "החלטתי שאני הולכת על זה מבלי שידעתי עדיין מאיפה אני מביאה את הכסף. באחד מסופי השבוע של אוריוס בקיבוץ ארז, התארחה אצלי המנהלת העסקית שלי בבנק הפועלים, היא המתינה בתור שעה וחצי. תוך כדי דיברה עם אנשים והתעניינה מאיפה הם מגיעים ואמרה איזה יופי שהם באים לדרום בשביל דרום אדום. אחת הלקוחות ענתה לה: "באנו לאוריוס ועל הדרך לדרום אדום". ברגע שהיא שמעה את זה, היא פנתה למנהלת של הבנק, סיפרה לה על הביקוש הגדול והם החליטו ללוות אותי יד ביד בפתיחת בית הקפה בשדרות. בעזרת הלוואות בערבות המדינה ועוד הלוואות שלקחתי הצלחתי לגייס את הכסף, הם בעצמם הגיעו איתי לסיור במקום, הסברתי להם את כל הוויז'ן שלי, עשינו תוכנית עסקית ויצאנו לדרך".

אחרי חודשים רבים של תכנונים ועבודות שיפוץ נרחבות, בחודש אוגוסט 2023, חודש וחצי לפני השבעה באוקטובר נפתח הסניף בשדרות בהשקעה של מעל מיליון שקלים, עיצוב אדריכלי מושקע ותפריט גדול יותר מעבר לקינוחים וארוחת בוקר, המקום מציע גם פסטות ופוקצ'ות. לקוחות רבים הציפו את המקום וההצלחה הייתה מסחררת בדיוק כמו בקיבוץ אלא שאז התרחשה מתקפת הטרור גם בקיבוץ ארז שבו היא מתגוררת וגם בסמוך לסניף בשדרות- הקרב על תחנת המשטרה.

איך הרגשת עם הבשורה על הירצחו של קובי ז"ל?
"אני הייתי בשוק מוחלט. לא האמנתי שזה קרה. כאילו עד היום אני לא מעכלת בכלל שהוא מת, זה לא נתפס לי שהוא לא חי כי קובי היה כל כך חי ואדם אנרגטי עם חיוך מיוחד. הוא לעד יישאר בליבי, ממנו למדתי המון ובזכותו נפתחתי לחשוב בגדול ולהקים סניף בשדרות".

עם קובי פריינטה ז"ל שדחף אותה לפתוח את אוריוס בשדרות

כאמור, בשבעה באוקטובר ניחתה עליה גם מכה כלכלית. "שני המקומות נסגרו, גם ארז, גם שדרות. עכשיו אני בהשקעה מעל מיליון שקלים, היו לי החזרים חודשיים של 250 אלף שקלים כל חודש, עד חודש פברואר שזה כולל משכורות של 34 עובדים, המשכתי לשלם להם כרגיל כי כולם מתגוררים כאן ובאזור. תוסיף לזה שאני אם חד הורית, מפונה מהקיבוץ וחצי שנה מגויסת למילואים".

תחזירי אותנו לחוויה האישית שלך מיום השבעה באוקטובר בקיבוץ?
"יום שבת, הייתי בקיבוץ, בית הקפה התכונן לקראת הפתיחה ואז קמים בבוקר לאזעקות וקולות ירי. היה לנו סיפור גדול בקיבוץ, אני מתגוררת בקצה הקיבוץ, שמעתי מחוץ לבית קולות בערבית. עכשיו כל הבית היה חשוך ואני קולטת שמנסים להרים לי חלון מהמטבח ולמזלי לא הצליחו. ממש מול הבית שלי הרגו שני מחבלים"

מעבר לפחד הגדול מכל מה שקרה, בסוף היית צריכה להתמודד עם חרב כלכלית על הצוואר?
"אז בהתחלה כמובן היינו כולנו בהישרדות וכל מה שרצינו זה להתרחק מהתופת אבל אחרי כמה ימים של איפוס, התחושות היו שזהו הלך עליי, החלום העסקי שלי נגמר כי מאיפה אני יחזיר את הכסף. איך אני אמורה להמשיך להחזיר 250 אלף שקלים כל חודש. זה ממש הרגיש לי כמו החלום ושברו. אז בהתחלה אמרו יתנו פיצויים. קיבלתי 80 אלף שקלים רק על הסניף בארז וזהו. מה אני אמורה לעשות עם זה? החלטתי שאני משיגה בטלפון את ראש ראשות המיסים, שי אהרונוביץ. התקשרתי אליו בדרך למילואים, בכיתי לו את נשמתי וסיפרתי לו את כל הסיפור שלי ואז הוא אמר לי ש"היום יחזרו אלייך ויעזרו לך עם מה שמגיע לך", רק ככה הצלחתי לשרוד ולהחזיק את הראש מעל המים".

איך הייתה החזרה לפעילות?
"מהרגש שפתחתי בחודש מאי עד אוגוסט זה היה רק הפסדים כלכליים. גם היה קושי בלפתוח מחדש אבל אז עובר חודש ואתה מפסיד ועוד חודש ואתה מפסיד וזה בגלל האזעקות שעדיין היו פה, בומים, אנשים פחדו להגיע. גם מי שכבר חזר לגור בשדרות לא היה לו את החשק לבוא לשבת לשתות כוס קפה. רק בספטמבר שנפתחה שנת הלימודים התחלנו לראות את העלייה, בנוסף יש כאן תיירות מלחמה שמחזקת אותנו בהמון אורחים שמגיעים לכאן".

כמה זה היה חשוב לחזור ולפתוח מחדש בשדרות?
"היה לי מאוד חשוב אבל במשך חודשים ארוכים לא ידעתי מתי זה יקרה. לא ראינו את הסוף אבל עם חזרת התושבים לעיר לאט לאט דברים התחילו לשוב למסלולם, החלטתי לעשות את זה בהדרגה ולא לפתוח את שני הסניפים ביחד. בכנות, יכולתי לפתוח את הסניף שלי בכל מקום אחר בארץ אבל בשדרות ובעוטף יש קסם אחר, היה חשוב לי לפתוח דווקא בשדרות כי אני מאוד מאמינה במקום ובכך שמגיע לעיר ליהנות ממקומות בילוי איכותיים. בתור בנאדם שאוהבת בתי קפה ואוכל איכותי, לא היה לי היצע בעיר ואני שמחה להביא לכן משהו ייחודי. תראה, השקעתי את הנשמה שלי באוריוס, בכל פרט עיצובי שיש במקום, כדי להביא לשדרות משהו ייחודי ואיכותי. בכלל חשוב לזכור שיש סיפור מאחורי המקום שלי שנפתח הרבה בזכות קובי פריינטה שלצערי נרצח בשבעה באוקטובר, חשוב לי מאוד להמשיך את המורשת שלו דרך בית הקפה שהוא כל כך דחף לזה שיהיה בשדרות"

לצד הקשיים שעברה בשנה האחרונה, היא חוותה גם רגעי נחת בתוכנית האוכל השנייה שהשתתפה בה. הפעם מדובר במשחקי השף שם גם התבלטה עם הסיפור המיוחד שלה והכישרון למטבח מה שגורם לי לתהות מה היא אוהבת יותר. "תראה אני שפית בלי קשר לקונדיטוריה אבל הקינוחים זאת האהבה הגדולה שלי".

 

 

בסיור בבית הקפה, נתקלתי בתמונה ועליה לוגו מקדונלס. ההסבר קשור בשאפתנות שלה. במשחקי השף, שף יוסי שאל אותי , מה החלום שלי, אמרתי שהוא יהיה הסטרבקס או המקדונלס הבא, כל מקום שאתה תגיע יהיה לך אוריוס, מסתכל עליי ואומר לי "אור אני כל היום שומע על חלומות של אנשים לך אני מאמין, ברור לי שזה יקרה".

אוריוס שדרות, רחוב משה זרח 27, פתוח בימים א-ה בין השעות 9 בבוקר ל-15:00 בצהריים ובימים שישי בין 9 בבוקר לשעה 14:00. בהשגחת הרבנות ללא חלב נוכרי.
לפרטים נוספים:
055-561-7540

אוריוס קיבוץ ארז:
שבת 9:00-14:00

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%a2%d7%aa%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%a1-%d7%9b%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%99%d7%90/feed/ 0
"אם לא הגיבורים האלה, משפחות שלמות היו נשחטות ברחוב שלנו" https://sderonet.co.il/%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%95-%d7%a0/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%259d-%25d7%259c%25d7%2590-%25d7%2594%25d7%2592%25d7%2599%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%259c%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%25a4%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%25a9%25d7%259c%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%25a0 https://sderonet.co.il/%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%95-%d7%a0/#respond Mon, 06 Jan 2025 12:33:23 +0000 https://sderonet.co.il/?p=33649

יום ראשון בערב, נר חמישי של חנוכה, עשרות מדיירי רחוב ירמיהו בשדרות מתכנסים בפתח רחוב הבתים צמודי הקרקע להדלקה משותפת של נרות חנוכה כדי לזכור את הנס הגדול שאירע להם לפני 14 וחצי חודשים, בוקר השבעה באוקטובר 2023 וגם להנציח את אלו ששילמו בחייהם, ביניהם לוחם היחידה ללוחמה בטרור, בן רובינשטיין ז"ל ששלט לזכרו מתנוסס על בית משפחת סהל.

"בשנה שעברה היינו מפונים מהבית ולא חגגנו בשדרות את חג החנוכה" מספר יגאל סהל, "לכן אמרנו שהשנה נעשה מחווה משותפת לזכרם של השכנים שנרצחו ולזכרו של הלוחם הגיבור. חשוב לנו להעביר מסר של עוצמה דווקא במקום שבו המחבלים המתועבים ניסו לגדוע את החיים שלנו. בכלל, מאז שחזרנו לעיר בחודש מרץ, החלטנו לעשות מחווה ללוחם ששילם בחייו ותלינו שלט לזכרו. זה ריגש מאוד את המשפחה שלו, אני איתם בקשר ואפילו באותם ימים למרות מה שעבר עלינו, לא ויתרתי והגעתי ללוויה שלו, השתטחתי על הקבר ואמרתי לו תודה בשם כולנו על כך שהקריב את חייו למעננו".

דיירי ירמיהו מודים על הנס וזוכרים את הנופלים

אני מגיע השבוע לרחוב ירמיהו ופוגש חלק מהתושבים שמרגישים שהסיפור שלהם מיום השבעה באוקטובר, אותו הם עדיין חיים כאילו זה רק קרה אתמול, לא באמת סופר ולא זכה לביטוי הראוי לו. רק אוסיף גילוי נאות, הרחוב מדובר ברחוב שבו גם אני גדלתי ואמא שלי עדיין מתגוררת בו במעלה הרחוב. למרות זאת, גם אני עוד לא השלמתי את הפאזל מה בדיוק קרה שם. "רחוב ירמיהו זה הסיפור שלא סופר" מכריז אחד התושבים ששניים מבניו הם הגיבורים של אותו יום ואת הסיפור המדהים שלהם תקראו בהמשך, "עברה יותר משנה, אני חושב שאנחנו עדיין לא באמת מבינים מה היה פה. אני זוכר שדיברתי עם אחד הבנים שלי וגם הוא אמר לי "אבא, מה בדיוק היה פה? כאילו זה אמיתי שנכנסו לכאן מחבלים".

השכן סהל מתערב: "זה בדיוק מה שמרגישים כל השכנים שלי, אני אומר לך שאני מאז אותו יום עוד לא חזרתי לעצמי, אנשים לא מבינים את מה שחווינו כאן, זה לא משהו שנמחק מהזיכרון. עכשיו אני מבין שבשדרות היו עוד מוקדים קשים כמו בתחנת המשטרה וליד הספרייה אבל את הסיפור של רחוב ירמיהו מעטים מכירים. לנו מאוד חשוב שתהיה כאן הנצחה, שהסיפור שלנו לא ישכח".

פתאום שמענו קולות ירי

"כמו אצל כולם, בוקר השבעה באוקטובר נפתח עם מטחים כבדים משהו שאומנם היה חריג בהיקף אבל אנחנו כבר מורגלים" מספר יגאל סהל, "לא ייחסתי לזה חשיבות מעבר, הדבר האחרון שחשבתי שאנחנו באירוע של חדירת מחבלים לכן באוטומט שלי אחרי שנכנסתי ויצאתי מהממ"ד כדי לעשן, אמרתי לעצמי שאני מתארגן לעלות לגבעת קובי כפי שנהגתי לא פעם בעבר. לקראת השעה 07:40 אני מדליק טלוויזיה להתעדכן ואז אני נחשף לראשונה לסרטון של הטנדר בשדרות. זה היה נשמע לי הזוי ולא הגיוני ועדיין לא חשבתי שזה בקנה מידה גדול אולי חולייה קטנה שכבר חוסלה. בהמשך הגיעו הדיווחים על קרב שמתנהל בתחנת המשטרה, כמובן שבאופן אוטומטי אתה נדרך יותר אבל לא חששתי לצאת לעשן סיגריה כי כבר לא יכולתי להתאפק בממ"ד".

מתי לראשונה אתה מבין שיש חוליית מחבלים נוספת קרוב לבית שלך?
"האמת היא שבזכות הבן שלי לא נשארתי בחוץ. שלושה ימים קודם הוא חזר מטיול של אחרי צבא, הוא הראשון שזיהה קולות של ירי נק"ל וממש נלחם בי שאכנס לממ"ד ולא אצא. הייתה לו תחושה שקורה משהו בנוסף לדיווח מתחנת המשטרה. עכשיו צריך להבין באותם דקות לא ידענו כלום על מה שקורה, חשבנו שהכל קורה בתחנת המשטרה וזהו. לקראת השעה 08:15 בבוקר קולות הירי התחזקו, הבנו שזה ממש בשכונה שלנו".

כאמור, תיעוד ממצלמות האבטחה ברחוב המקביל, סמוך לבית הספר יסודי התורה, חשף את תחילת השתלשלות האירועים שהסתיימו בנס גדול ובלתי נתפס. בשעה 08:11, ערן אוממי שהגיע להתפלל בבית הכנסת "ברית שלום כוהנים" יוצא לברר מה הקולות שהוא שומע, כשהוא מגיע למפתן החנייה הוא מזהה את חוליית המחבלים שיורה לכיוונו. כשהוא עטוף בטלית הוא שואג בבהלה ומצליח לחמוק חזרה לתוך בית הכנסת שם הוא מזהיר את מספר המתפללים שהגיעו "שירו עליו מחבלים".

יש לציין כי חוליית המחבלים שמנתה חמישה הגיעה רגלית מכביש 34 דרך שכונת האחוזה, בדרך הם עוצרים בכניסה לבניין מגורים, שוברים את הזכוכית ומחליטים ברגע האחרון לוותר ולהמשיך הלאה. הם מגיעים דרך החניה האחורית שמפרידה בין בית הספר יסודי התורה ובין שדרת בתי הקרקע. בשעה 08:12 הם צועדים בביטחון מלא לכיוון בית הכנסת. הם מאגפים אותו ובוחנים כיצד להיכנס, הם משליכים רימון שמתפוצץ בכניסה.

בתוך בית הכנסת מניין מתפללים, בדרך נס שניים מהם מחזיקים בנשק, האחד הוא אזרח בשם דוד שימול והשני הוא הלוחם אמיתי אורים שברגע האחרון החליט להגיע להתפלל בבית הכנסת שבו מתפלל אביו. השניים מנהלים קרב עיקש שבולם את המחבלים להתקדם פנימה. מי שלא שפר עליו המזל הוא עמרם טולדנו ז"ל שהתארח אצל אחיו שמתגורר ברחוב ירמיהו. הוא היה בדרך לתפילת החג אבל בעיקול לפני בית הכנסת, חוליית המחבלים יורה לעברו ורוצחת אותו ואף מבצעת וידוא הריגה.

לטענת אחד מדיירי הרחוב, הוא פגש את טולדנו בעודו צועד אל בית הכנסת ומתרה בפניו שמסוכן להיות בחוץ נוכח האזעקות הבלתי פוסקות. כשנשמעו לראשונה קולות הירי, החליט אחד מילדיו לקחת את נשקו ולצאת החוצה, הוא יורה לעברם ומצליח לעכב אותם, בהמשך התברר כמה הפעולה הזו הייתה קריטית עם הגעת הכוחות הראשונים לשטח. "הוא יצא מהבית בפעם הראשונה כדי להבין מה קורה ואז הבין שיש מחבלים וירה לעברם. תוך כדי הוא הבחין בגופה של האח של השכן שלנו לכן התעקש לצאת שוב כדי לראות אולי להביא אותו אלינו ולנסות לטפל בו. בשלב מסוים הוא גם צעק לי שאביא לו עוד מחסנית של כדורים מהכספת, בפעם השלישית כשהבנו שהחוליה בדרך לרחוב שלנו ממש נלחמתי בו שלא יצא כי היה לנו ברור שזה לא מחבל אחד אלא חמישה מחבלים".

מתוך תיעוד מצלמות האבטחה עולה כי החל מהשעה 08:40 בבוקר החוליה התהלכה ברחוב ירמיהו וחיפשה קורבנות. המחבלים ניסו לפתוח שערים של חצרות בתים, בחלק מהמקרים הם פשוט דילגו. "מדובר בדקות ארוכות שנמשכו כמו נצח" מתארים השכנים שחלקם ניסו להציץ מבעד לחלון כדי להבין מה מתחולל מחוץ לביתם. "אני מעריך שהם הסתובבו במשך עשר דקות ורק חיכו לפגוש תושבים שאולי רוצים להגיע לבית כנסת" מציין יגאל סהל, "לצערי הם הצליחו לרצוח גם נכה על כיסא גלגלים שרק פתח את הדלת של הבית שלו להבין מה קורה. מדובר במאיר מלכה ז"ל שעבר להתגורר בעיר שנה קודם לכן".

הגיבור ת': נלחם ברחוב שבו נולד וגדל

הכאוס הגדול של בוקר השבעה באוקטובר הורגש היטב באירוע ברחוב ירמיהו. בעוד העיניים של כוחות הביטחון היו נשואות לקרב שמתנהל בתחנת המשטרה, לא היה ללוחמים שהוקפצו לשדרות מספיק מידע על מוקדים נוספים, המודיעין נאסף רק בשטח בעזרתם של אזרחים. לכן, כפי שעולה מעשרות סרטוני האבטחה שתיעדו את מסלול המחבלים, לוחמי לוט"ר שהוקפצו לרחוב ירמיהו פרקו מהרכב מרחק של 500 מטרים ולא הבינו היכן הסכנה אורבת להם.

בשעה 08:41 הם נראו צועדים לראשונה במסלול של המחבלים מכיוון סופר דהן החדש לכיוון בי"ס יסודי התורה, רק כאשר חלפו על פני התחנה הממוגנת הם הבינו שהם לפני היתקלות זאת לאחר שנשמעו חילופי ירי. תוך שניות, שכונת מגורים צפופה הפכה לשדה קרב שאף אחד בחלומות הכי הזויים לא תיאר לעצמו שיכול להתרחש.

"כל האירוע התנהל בשלבים, בהתחלה שמענו קולות ירי ואז היה שקט כמה דקות, פתאום עוד קולות ירי שהלכו והתקרבו לאזור הרחוב שלנו. בשלב מסוים היה כאן טירוף מוחלט, ירי מטורף ובלתי פוסק" מתאר יגאל סהל, "בזמן הזה אני והמשפחה בתוך הממ"ד לא מבינים מה קורה בחוץ, אנחנו כן מבינים שאנחנו בזירת קרב. בהתחלה לא האמנתי שזה קורה, אני עד היום לא מאמין שזה קרה כאן ברחוב שלנו. בכל מקרה לקראת השעה 08:50 אני כבר מתחיל להבין שבבית הצמוד אליי מתנהל הקרב עם המחבלים".

אל השיחה בבית של יגאל מצטרף השכן "מאיר" ששניים מילדיו השפיעו באופן דרמטי על תוצאות מתקפת הטרור ברחוב ירמיהו. "בבוקר, כשנשמעו לראשונה יריות הבן הגדול לא היסס ויצא עם האקדח. אף אחד לא חשש בכלל על מחבלים, מקסימום אולי מפגע בודד" הוא משחזר, "כשהוא חזר הביתה וצעק לי להביא לו עוד כדורים, אני מסתכל עליו בהלם, לא מאמין למה שהוא אומר ומאיפה האומץ הזה לצאת מול מחבלים".

לדבריו, בשלב מסוים אשתו החליטה להתקשר למשטרה ולאחר שלא היה מענה היא הרימה טלפון לבת הבכורה שעובדת ביחידה החוקרת של משטרת ישראל וסיפרה לה שיש מחבלים ברחוב שלהם. "זו הייתה סיטואציה קשה ומורכבת, מתוך מצוקה אשתי התקשרה לבת הגדולה והתחננה לעזרה כי אף אחד לא ענה לה במוקד 100. היא ממש צרחה לה שיש מחבלים ליד הבית. הילדה החליטה להרים טלפון בהול לאחיה שהוא לוחם בימ"מ וממש אמרה לו בהיסטריה, "מחבלים בבית של אבא ואמא".

שיחת הטלפון אל ת' מסתבר תופסת אותו בעיצומו של הקרב על תחנת המשטרה. בשל מגוריו באחד מיישובי האזור הוא הוקפץ על-ידי מפקדיו לסייע על אזרחי ובלי נשק ארוך, רק אקדח אישי. מאחר וכוחות רבים כבר הגיעו אל התחנה, הוא החליט יחד עם חבר נוסף לקבל החלטה גורלית שהצילה כנראה רחוב שלם. "מרגע שהוא שמע מאחותו על הסכנה שבא לא רק אנחנו נמצאים אלא רחוב שלם הוא עזב הכל. הוא לקח נשק ארוך ולוחם נוסף ויחד הם מיהרו אל תחילת רחוב ירמיהו" מספר האב ויגאל סהל מוסיף: "צריך להבין שהילד הזה גדל ברחוב הזה, מכיר היטב את הסמטאות כאן כך שזה עזר לו להגיע מהר ובצורה בטוחה לקרב פנים מול פנים עם חמשת המחבלים. בעיניי הוא הגיבור שלנו ביחד עם החבר שהגיע איתו וכמובן לוחמי לוט"ר".

כאמור, מתוך תיעוד של אחד התושבים מבניין מגורים סמוך, הלוחם ת' יחד עם חברו, התקדמו בדילוגים תוך שהם מסמנים ללוחמי הלוט"ר שהם מהימ"מ על מנת למנוע אירוע ירי דו צדדי. במהלך הקרב הם הצליחו לחסל ארבעה מתוך חמשת המחבלים ולפצוע קשה את החמישי. במהלך הקרב , החבר שהצטרף אל ת' לקרב חטף כדור סמוך לבית החזה. בשל העובדה שחשש לחייו, ת' החליט לאסוף אותו לנקודת מפגש לטיפול בפצועים שנפתחה במול 7 ומייד חזר אל הרחוב שבו גדל כדי לראות מה עלה בגורל הוריו שזעקו לעזרה. "הוא חזר לרחוב אחרי שהצליחו לחסל את כל המחבלים למעט אחד שנתפס בחיים. כל מה שעניין אותו זה לדעת שאנחנו בסדר. הוא ממש התרגש שהוא ראה אותי וקרא לי "אבא, אבא, אבא" , חיבקתי אותו והרגעתי אותו שאנחנו פה בריאים ושלמים בזמן שהבית שלנו שלולית של דם בגלל הלוחם שנהרג וניסו כאן להציל אותו לצערי ללא הצלחה".

יש לציין כי לאחר שת' סיים את האירוע ברחוב שבו גדל הוא המשיך לאופקים ולקח חלק בקרב על הבית של רחל שהיא ובעלה היו בני ערובה במשך שעות ארוכות וחולצו במבצע הירואי.

יגאל סהל: "צריך להבין את גודל הנס שהיה לנו ברחוב. תסתכל למשל על רחוב דומה כמו שלנו בעיר אופקים שם נרצחו עשרות אזרחים ושוטרים ותבין איזה נס. אם לא הגיבורים האלה, משפחות שלמות היו נשחטות ברחוב שלנו. אומנם איבדנו שני שכנים יקרים אבל התוצאה הייתה יכולה להיות קשה יותר אילו ת' והחבר שלו וכמובן לוחמי לוט"ר לא היו מגיעים בזמן".

לקראת סוף הביקור שלי ברחוב שבו גדלתי, יגאל סהל מסתובב איתי ברחוב ומראה לי את הסימנים שנותרו מאז אותו יום נורא. "הנה פה הסימנים של הרימון שנזרק לכיוון הבית של משפחת רוזנווסר והנה בבית של משפחת בוגנים שבגינה שלה חוסל מחבל, הסוכה של אוקטובר 23 עדיין עומדת ואצל חלק מהרכבים יש קליעים. "לזכות העירייה יאמר שהיא דאגה להחליף את כל הריצוף ברחוב שלנו ולתת לנו מראה חדש. למרות זאת, היום הזה מלווה אותי יום יום, צריך להבין שהרבה מאיתנו עדיין חיים את אותו בוקר, כל יום אני מתעורר ושואל את עצמי אם זה באמת קרה".

זוכרים את האזרחים ולוחם לו"ר שנרצחו בקרב על ירמיהו

אם יש משהו שמלווה את סהל זה דמותו של לוחם לוט"ר בן רובינשטיין. "לפי הסרטונים שראיתי הוא נכנס לרחוב שלנו בנחישות, באומץ ובלי פחד, בעיניי הוא ממש גיבור שהיה מוכן לסכן את חייו כדי שאזרחים לא יפגעו. תוך כדי הקרב הוא חטף כדור מאחד המחבלים שהיה צלף, הפציעה שלו הייתה אנושה ולא הותירה לו סיכוי. כשאני יכולתי לצאת מהממ"ד נתקלתי בפנים שלו, ממש פרח שנקטף" הוא אומר בדמעות," אני יכול לשתף שמאז התמונה הזו רודפת אותי יום יום, אני לא יודע איך להתמודד עם זה, זה צער שמלווה אותי מאז, לכן אני כמובן מטופל ולכן אני גם פועל להנצחתו, הייתי בלוויה שלו, אני בקשר עם אביו. מודה לו מכל הלב על גידל ילד כזה שהקריב את חייו כדי שאנחנו נמשיך לחיות".

 

]]>
https://sderonet.co.il/%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%95-%d7%a0/feed/ 0