בשנים האחרונות כמו נאלצה החברה להתמודד כמו שאר תושבי ישראל עם הקורונה ועם מלחמת חרבות ברזל שרוקנה את העיר מתושבים. אך למרות הכל במנדלבוים המשיכו לעבוד ולייצר מזרנים עבור חיילי צהל בעזה ואפילו המשיכו את הייצוא לחו"ל. כל זאת הודות לנאמנותם של עובדי החברה המסורים תושבי העוטף, שהסכימו להישאר במצב הביטחוני המיוחד כדי שהמפעל ימשיך לתפקד.

לאחרונה מונה חיים כהן, כמנכ"ל חדש לחברה וזו סיבה טובה בשבילנו לשוחח איתו על הקשר המיוחד של מנדלבוים לתושבי שדרות והעוטף.

שלום חיים. ספר קצת על עצמך.

"הגעתי לתפקיד מנכ"ל מנדלבוים עם ניסיון נרחב בניהול חברות בתחומי מוצרי הצריכה, השיווק והפיתוח העסקי. בעבר שימשתי כמנכ"ל חברת שורש, ניהלתי יחידות עסקיות בחברות בינלאומיות כמו "קרלסברג" ו"אהבה", והובלתי תהליכי צמיחה ופיתוח שווקים חדשים. הניסיון הזה מעניק לי פרספקטיבה רחבה על אתגרי התעשייה הישראלית, במיוחד בתחום הייצור והמסחר הקמעונאי".

איך אתה עם הדרום?

"בשנה האחרונה עברתי להתגורר בשדרות. זה לא היה רק מהלך אישי, אלא החלטה מודעת עם משמעות עמוקה עבורי. הצורך הזה התעורר בי אחרי אסון 7 באוקטובר, כשהבנתי עד כמה הדרום, ובעיקר שדרות, זקוקים לחיזוק ולעשייה שתשדר מסר ברור של נחישות והתחדשות. המעבר שלי לכאן הוא ביטוי למחויבות האישית שלי לאזור ולעובדים שלנו. אני מאמין שהתעשייה הישראלית בפריפריה היא מנוע צמיחה משמעותי, ושעלינו כמנהלים להיות נוכחים בשטח, להבין את הצרכים האמיתיים של הקהילה ולפעול מתוכה, לא רק עבורה. שדרות היא עיר עם חוסן מדהים ואנשים חמים. אני מרגיש שזה מקום שצריך לחזק ולהעצים, ואני גאה להיות חלק ממנו – לא רק כמנכ"ל של מנדלבוים, אלא גם כתושב שמאמין בעתידו של הדרום"

שם נרדף לשינה איכותית ובריאה

מה החזון של מנדלבוים בעיניך?

"החזון שלי הוא להפוך את מנדלבוים למותג שינה מוביל בישראל – כזה שמציע איכות ללא פשרות, חדשנות טכנולוגית, ושירות יוצא דופן. אנחנו רוצים להרחיב את ההשפעה שלנו בשוק המקומי, לצד הפעילות הקיימת בשווקים בינלאומיים. בנוסף, אני רואה חשיבות גדולה לשמירה על הייצור המקומי כאן בעיר ועל הערכים של איכות, אמינות ושירות אישי. אנחנו עובדים על חיזוק הקשר עם הלקוחות שלנו ועל הנגשת מוצרים איכותיים במחירים הוגנים. מבחינתי, מנדלבוים צריכה להיות שם נרדף לשינה איכותית, בריאה ונגישה לכל בית בישראל".

איך תושבי שדרות והעוטף יכולים ליהנות ממיקומו של המפעל בעיר?

"הנוכחות של המפעל בשדרות היא קודם כל מקור לתעסוקה יציבה ואיכותית עבור תושבי העיר והאזור. בנוסף, אנו מציעים מבצעים והטבות מיוחדות לתושבי שדרות והעוטף, מתוך רצון לחזק את הקשר שלנו עם הקהילה המקומית. מעבר לכך, המפעל תורם לפיתוח הכלכלי של האזור ומגביר את חשיבותה של שדרות כמרכז תעשייתי משמעותי".

איך המפעל עבר את תקופת המלחמה? 

"זו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל. בחודשי המלחמה הראשונים, עובדים רבים פונו מהעיר והמעטים שנותרו נתנו את הלב והנשמה בייצור מזרנים לחיילי צה"ל שלחמו בעזה. מעבר לאתגרים הלוגיסטיים, חלק גדול מעובדי מנדלבוים הן אימהות לילדים והייתה דאגה אמיתית לעובדים ולמשפחותיהם. התאמנו את אופן העבודה, ניהלנו את הייצור בצורה גמישה, ווידאנו שכל עובד מקבל את התמיכה שהוא צריך. אני גאה בכך שהצלחנו לשמור על יציבות, גם כשהמציאות סביבנו השתנתה באופן דרמטי. זה חיזק אותנו כחברה, חיזק את החיבור שלנו עם העובדים, והוכיח לנו שוב עד כמה חשוב להיות חלק מקהילה מחויבת ותומכת".

מה דעתך על מחירי המזרנים בארץ? מדוע הם יקרים יחסית ?

"יש מספר סיבות לכך שמזרנים בישראל נתפסים כיקרים יחסית. עלויות הייצור והייבוא גבוהות, חומרי גלם איכותיים נתונים לתנודות במחיר, וגם עלויות השיווק והמכירה משפיעות על המחיר הסופי לצרכן. עם זאת, אנחנו במנדלבוים מאמינים שאיכות השינה היא השקעה לטווח ארוך, בהינתן שמשק בית מחליף מזרן בממוצע כל 7-8 שנים, אנחנו מייצרים מזרנים באיכות גבוהה ביותר עם תמורה מצוינת למחיר. ועדיין אנו מחפשים כל הזמן דרכים לייעל תהליכים ולספק ללקוחותינו מוצרים איכותיים במחירים נגישים יותר. וחשוב לזכור, תמיד יש מבצעים מצוינים לתושבי שדרות והאזור בחנות המפעל שלנו באזור התעשייה ספירים".

תחושת שותפות אמיתית עם שדרות

כיצד אתה רואה את מערכת היחסים של המפעל עם שדרות? 

"מערכת היחסים שלנו עם שדרות היא הרבה מעבר לפעילות עסקית – אנחנו חלק מהעיר. אנחנו מחויבים להיות מעסיק משמעותי, להשקיע בקהילה, ולפעול מתוך תחושת שותפות אמיתית. המטרה שלנו היא לא רק לצמוח כחברה, אלא גם לתרום לפיתוח הכלכלי והחברתי של שדרות. אנחנו מאמינים ששגשוג של המפעל ושל העיר הולכים יד ביד, ולכן אנחנו פועלים לחזק את הקשר עם הקהילה המקומית וליצור הזדמנויות חדשות עבור תושביה".

מדוע לקנות דווקא מזרנים של מנדלבוים? 

"מנדלבוים היא חברה עם מסורת של למעלה מ75- שנה, ואנחנו מחויבים לייצור ישראלי איכותי. המזרנים שלנו מיוצרים בטכנולוגיות מתקדמות, תוך שימוש בחומרי גלם מובחרים והתאמה אישית לכל לקוח. מעבר לאיכות, אנחנו מציעים שירות אישי ואחריות של 18 שנה. כשאתה קונה מנדלבוים, אתה יודע שאתה מקבל מוצר מעולה, בריא ונוח, שמיוצר כאן בישראל, על ידי אנשים שמבינים מה חשוב באמת לשינה טובה".

היכן תהיה בעוד 5 שנים מהיום? 

"אני רואה את עצמי ממשיך להוביל את מנדלבוים להצלחות חדשות, עם פעילות עסקית משגשגת וצמיחה משמעותית בשוק המקומי ובשווקים בינלאומיים, תוך חיזוק הכלכלה המקומית. המטרה שלי היא להמשיך לחדש, לייעל, ולהפוך את מנדלבוים למותג מוביל בתחום השינה בישראל. אם יש משהו שהתקופה האחרונה לימדה אותי, זה שהכי חשוב להיות במקום שבו אתה מרגיש שאתה באמת יכול להשפיע – ואני מרגיש שכרגע, זה בדיוק המקום שלי".

עוגן, בת ה-25 מבינה כנראה היטב על מה היא מדברת, במיוחד אחרי הקילומטראז' המרשים שלה על הבמות הגדולות של תעשייה המוסיקה והריקוד, בין היתר לצידה של הכוכבת הכי גדולה בישראל, נועה קירל. "נהניתי מכל רגע לרקוד אצל נועה, עד לפני ארבעה חודשים עוד הופעתי איתה ואפשר לומר שמגיל 17 זכיתי לעבוד עם הטובים ביותר ולמדתי מהטובים ביותר".

"עם רזומה כזה, מה את עושה כאן בשדרות", אני תוהה בקול רם, "גדלתי בראשון לציון, המשפחה שלי והחברים שלי משם, אבל באתי בעקבות האהבה" היא מחייכת, "בעלי אומנם תושב העיר אבל החלטתי לעזוב את הכל במרכז כדי להגשים דווקא כאן בשדרות את החלום שלי- אקדמיה למחול. הרגשתי שזה המקום הנכון לעשות את הצעד הבא שלי וגם האמנתי שאנשים בשדרות צמאים לזה ובינתיים אני יכולה לומר שאני מופתעת לטובה מההיענות, לא תיארתי לעצמי שיהיה לזה ביקוש מטורף, כבר מעל 280 נרשמים בזמן קצר".

הדרך שלה לצידה של נועה קירל

עוגן האנרגטית, נשואה ואמא לתינוק, חיה את עולם הבמה מזה שמונה שנים שבהם כאמור הספיקה לא מעט. לעולם הריקוד היא לא הגיעה עם חלום גדול להצליח בבמות הגדולות, רק עם אהבה לריקוד מה שהוביל אותה בתיכון לבחור במגמת מחול. "למדתי במגמת מחול ובגיל 17 כבר התחלתי לעבוד בתעשייה" היא מספרת על תחילת הדרך. "מי שלימדה אותי והייתה המורה שלי היא מור חממי, ברגע שהיא התחילה לעשות כוריאוגרפיה לנועה קירל היא לקחה אותי איתה ומאז זה התפתח למימדים שלא ציפיתי".

למעשה ראית מקרוב את תחילת הקריירה של הכוכבת הגדולה בישראל?
"כשאני התחלתי לעבוד איתה בגיל 17 עוד אף אחד לא ידע מי זאת נועה קירל. הצטרפתי לעבוד איתה מההופעות הכי קטנות של שבעה אנשים שבאו לראות אותה כקהל ועד להופעות הכי גדולות בלייב פארק. אני זוכרת איך באחת ההופעות הראשונות שלי איתה, עמדנו לרקוד על בלוק, אפילו לא הייתה במה".

חשבת בהתחלה שהיא תגיע למימדים שהיא הגיעה?
"מהרגע הראשון היה ברור לכל מי שעבד איתה שמדובר בכישרון ענק, אני לא יודעת אם צפינו את זה בסדר גודל הזה אבל היה ברור שזה רק עניין של זמן. התחלתי עם נועה שלא היה הרבה קהל ופתאום היא גדלה ופתאום אני עושה פסטיגל ופתאום לוקחים אותי להופיע עם עומר אדם, פתאום לוקחים אותי להופיע עם אייל גולן. זאת אומרת היא גדלה בתחום שלה ואני גדלתי בתחום שלי וההצלחה שלה זה באמת סיפור מטורף, זה לא קרה ביום אחד, זה קרה בזכות התמדה ועבודה קשה ומרגישה שהייתה לי זכות להתחיל איתה את הדרך".

את חשבת שאת יכולה לפתח מזה קריירה?
לא כיוונתי לקריירה גדולה. בוא נאמר לא היה לי חלום להיות רקדנית, פשוט אהבתי את זה וזרמתי עם זה עד שבשלב מסוים זה ממש הפך למקצועי והשתתפתי בתחרויות בארץ ובעולם ועבדתי בזה. אמרתי לעצמי, אני אעביר את הזמן עד הצבא ואז אתגייס ואלך כמו כולם ללמוד ולא חשבתי שתתפתח לי מזה קריירה עמוסה בהופעות, בטח לא חשבתי על זה כמקצוע לחיים אבל מהר מאוד הבנתי שזה חזק ממני. גם כל פעם שניסיתי לברוח מזה כמו למשל הלכתי ללימודים של מאמנת כושר וגם סיימתי לימודי תואר ראשון בתזונה קלינית באוניברסיטה העברית, שלוש שנים.אבל כל פעם לקחתי עוד הפקה ועוד הפקה. מי שבתחום הזה מבין כמה קשה להתנתק מהעשייה המטורפת הזו. אני תמיד אומרת תחום הריקוד בחר בי ולא אני בחרתי בו. זה תחום שכנראה אתה נולד אליו".

השאלה המתבקשת איך מוותרים על כל זה?
"תראה, בעולם שלנו אי אפשר להתפרנס רק מריקוד במיוחד שאתה עצמאי ותלוי במידה מסוימת בכרואגרף שאם אתה מספיק עובר לו בעין אתה מקבל עבודה , אתה יכול להיות חודש אחד עמוס בהופעות וחודש אחד בלי הופעות לכן הרבה רקדניות גם מלמדות בסטודיו. מעבר לזה אני חושבת שזה לא תפקיד לכל החיים, יש פרק זמן מסוים שאתה צריך לדעת למצות ואני מרגישה שבשמונה שנים הספקתי המון. אני יכולה לומר שאני הכנתי את עצמי לא מעט זמן לשלב הבא כי שוב ידעתי שלא אהיה רקדנית כל החיים מה גם התחתנתי והייתי בהריון ואני אמא לתינוק. למרות שהופעתי עד חודש רביעי, תמיד שאלתי את עצמי האם אני אהיה אמא רקדנית? אמרתי כן אין לי בעיה להיות אמא רקדנית אבל בסופו של דבר מיציתי את כל ההופעות, מציתי את כל הריצות ממקום למקום, לחזור בשעה 2 בלילה ממופע. מצאתי את עצמי מופיעה עם אייל גולן ופשוט כבר לא מתרגשת. זה היה סימן בשבילי שצריך להתקדם ליעד הבא".

בכנות, לא מדגדג לך היום לחזור לבמות הגדולות?
"לא. כי קודם כל הכנתי את עצמי הרבה זמן לזה ודבר נוסף אני היום במקום אחר. ב-8 שנים שרקדתי עם נועה קירל ועוד אינספור אומנים הופעתי על כל במה אפשרית בארץ, אפשר לומר שכרקדנית הגשמתי את החלום שלי ואחרי שעשיתי כל דבר אפשרי אלו עוד אתגרים נשארו לי? בסוף יש תחושת מיצוי ואני על אף שאני רק בת 25, בתחום הריקוד מיציתי ועברתי לשלב הבא בחיים האישיים וגם בקריירה של מורה לריקוד ואולי בעתיד מניחה שאשתמש גם בתואר שלמדתי".

אם נועה מחייגת מחר?
"אני כל כך אוהבת את נועה אבל בפעם האחרונה שנפגשנו נפרדנו יפה והיא כמובן נתנה לי את ברכתה ואמרה לי שהיא שמחה מאוד בשבילי שאני יוצאת לדרך חדשה והיא לגמרי מבינה שאני צריכה להתקדם, בסוף אני כבר לא נערה בת 17 שהייתה איתה בתחילת הדרך שלה כזמרת, היום אני כבר אמא לתינוק למרות שאני חייבת לומר זה לא מה שמונע ממני לרצות לרקוד על הבמות הגדולות כמו שאמרתי קודם אני כבר בפרק אחר בחיים וצריך לדעת לעשות גם את זה".

המטרה: לשים את שדרות על המפה

לצד הקריירה המצליחה כרקדנית, עוגן התפתחה במקביל כמורה לריקוד. "בפעם הראשונה שבאתי ללמד כיתת בנות בסטודיו שבו עבדתי בראשון לציון זה היה השיעור הכי מזעזע שהיה לי בחיים" היא צוחקת. "לא ההתחלה הכי טובה שיש. הוראה זה משהו שצריך ללמוד איך לדבר עם תלמידים, איך לפנות אליהם שהם לא יפגעו, איך להתעלם מסיטואציות שמתרחשות בשיעור. "ברגע שהתחלתי ללמד מאוד אהבתי את זה והתחברתי לזה. הוצאתי תלמידים לתחרויות בארץ ובעולם ועבדתי מאוד קשה אבל הרגשתי סיפוק גדול מאוד כי הייתי רואה את הבנות עולות להופיע ומתרגשת ממש ולחוצה למרות שאני אישית לא מופיעה. שם הבנתי שזה מה שאני רוצה להמשיך לעשות".

ואכן, אחרי לידת בנה והניסיון הרב שצברה גם כרקדנית וגם כמורה היא החליטה להגשים חלום ולהקים אקדמיה למחול. שדרות שבדיוק עברה את מאורעות השבעה באוקטובר עוד לא הייתה על הפרק אבל עם הזמן כשהמציאות הביטחונית התחילה להשתפר, הרעיון התחיל להבשיל גם ברמה המשפחתית. "בעלי התחיל לדבר איתי על הרעיון לבוא לשדרות ואולי לפתוח כאן את הסטודיו. בוא נאמר לא פסלתי את הרעיון והייתי פתוחה לנסות. עוד לפני שכל התושבים חזרו הביתה החלטנו לעבור להתגורר בשדרות" היא מציינת.

לדבריה, הדבר הראשון שהיא החלה לעשות זה לחפש מקום שבו היא תוכל לפתוח סטודיו אך להפתעתה ההיצע היה דל ביותר. "התחלתי לחפש מקום של סטודיו להשכרה כדי לנסות להתחיל להרים משהו. אני מגלה שאין בכלל מקום למעט המתנ"ס ואני לא רגילה לזה כי איפה שגדלתי יש 20 מתנ"סים ומלא מקומות של סטודיו. אני מבינה שזה לא מספיק מפותח בשדרות ואני מקווה שזה ישתפר בעתיד. לשמחתי, פניתי לחברה העירונית ושם אפשר לומר קיבלו אותי בזרועות פתוחות".

בפגישה עם מנכ"ל החברה, אופיר אסולין הוצב בפניה רק תנאי אחד- כמות של חמישים תלמידים לפחות. "אני לא אשכח איך אופיר אמר לי, "קודם כל שיהיו לך חמישים תלמידים ואז נראה איך מתקדמים", אני כמובן בראש שלי ראיתי משהו גדול, בעלי חייך ואמר לו "היא בונה על 200 תלמידים לפחות". בקיצור אחרי הפגישה הזו וזה גם סיפור מצחיק התחלתי להסתובב בשדרות לראות אולי יש מקומות שבהם נוכל להקים סטודיו ופתאום עברתי ליד אולם ספורט וראיתי את הדלת פתוחה, אמרתי כאן אני רוצה לפתוח וזה מה שהיה".

אם אתם שואלים, הביקוש לחוג מרשים בכל קנה מידה, כ-280 תלמידות נרשמו. "תוך זמן קצר יחסית נתפסו כל המקומות ונאלצנו לפתוח עוד קבוצות. אני מלמדת בעצם את כל תחומי הריקוד שגדלתי עליהם, היפ הופ, מודרני, יסודות הבלט. יש לי קבוצות החל מגיל 3 ואפילו קבוצת אימהות שביקשה לפתוח להן קבוצה. מבחינתי זה מרחב שכל מי שרוצה להגיע ולרקוד מוזמנת. אני תמיד אומרת למשל לאימהות אני לא מצפה לקבל רקדנית מוכנה כי התפקיד שלי להפוך אותן לרקדניות אבל אני חושבת שהן באות בעיקר כדי ליהנות ועל הדרך זו פעילות ספורטיבית לכל דבר".

מניח שגם הילדות שלך בסטודיו היו רוצות בעתיד להיות רקדניות של נועה קירל?
"המטרה שלי זה לא ללמד את הבנות איך להיות רקדניות של נועה קירל אלא ללמד אותן קודם כל לרקוד ובעיקר להעביר להן מסר שהן יוכלו להצליח בכל דבר שהן רק ירצו והן יכולות להגיע עם זה הכי רחוק. הכל תלוי בהשקעה ובהתמדה שלהן כי אני מבינה ומתארת לעצמי שלא כולן יהיו בסוף רקדניות מקצועיות שזה יהיה העיסוק שלהן כמו הבנות שלמדו איתי בזמנו בסטודיו אבל אני כן רוצה להעביר להן שעם השקעה, התמדה ורצון גדול אפשר להשיג כל הדבר. אני מאמינה שדרך הריקוד אפשר להטמיע בהן משמעת, עמידה בזמנים, הצבת יעדים והגשמתם שיעזרו להם בכל מה שהן יבחרו לעסוק בעתיד".

ממה שהספקת לפגוש, כמה החוויה של השבעה באוקטובר מלווה אותן?
"אחרי מה ששדרות עברה בשבעה באוקטובר, מן הסתם המון ילדות ונערות מתמודדות עם ההשלכות מבחינה רגשית ונפשית והריקוד הוא תרפיה וכלי מדהים שעוזר להמון בנות להתמודד עם המציאות בשדרות. בכל סוף יום אני מקבלת אינספור הודעות מאימהות שמספרות לי כמה הריקוד עוזר לבנות שלהן, משחרר אותן ובמקרים מסוימים אפילו מרפא. לקרוא מאימהות שהילדה שלהן פורחת ונהנית וצוברת ביטחון ואפילו משתפרת בלימודים ולוקחת אחריות על מה שהיא צריכה לעשות בבית. לקבל את הפידבק הזה, זה הכי מספק שיש וברמה האישית אני מבינה שעשיתי את שלי".

איך את ברמה האישית חווה את שדרות מהפן הביטחוני?
"היום, אני חווה את שדרות כמו שלא חוויתי אותה קודם כי לא התגוררתי כאן, אבל כן המשפחה של בעלי מכאן והייתי מגיעה לכאן לא מעט לפני. בסך הכל אני מאוד מרוצה וחיה בשלום את המציאות הביטחונית שהיא כמובן לא דומה למה שהיה כאן בשבעה באוקטובר. אני מרגישה בשדרות מלאה ומסופקת מאוד וזה מאוד מעצים אותי בפן האישי ולגמרי אני לא מתחרטת שבאתי לכאן. נכון, החברים, שלי ההורים שלי הכל במרכז אבל אני קמה בבוקר בשביל הסטודיו שהקמתי בשדרות והולכת לישון עם זה, אני חיה את זה. מעבר לזה החיים בשדרות שונים לגמרי מהחיים שהכרתי בראשון לציון, מבחינת הבילויים וההיצע אבל מעבר לזה אין תלונות, אני מאוד ממוקדת בעשייה ונהנית מזה מאוד".

מה התוכניות שלך לעתיד בכל הנוגע לאקדמיה בשדרות?
"התוכניות שלי קדימה מעבר למופע סוף שנה שאני הולכת לעבוד עליו מעכשיו, מגיע לבנות האלה לעמוד על במה בהפקה מטורפת, ללבוש בגדי הופעה. מעבר לזה אני מתכננת לפתוח בשנה הבאה מסלול תחרותי על מנת להקים קבוצה ייצוגית תחרותית שתצא לתחרויות בארץ ובעולם ותשים את שדרות על המפה. אין לי ספק שהקבוצה שלנו תהיה מקור גאווה שכולם ישמעו עליה".

בחלוף 23 דקות אני נחשף לראשונה לסרטון שהפך לסמל של אותו בוקר. אז, רק אז נפל באמת האסימון ועדיין זה הרגיש בלתי נתפס. בציר התנועה המרכזי של שדרות, ציר מנחם בגין, טנדר לבן מסוג טיוטה מטווח במטח משוגע של יריות מטווח אפס ניידת משטרת שנוסעת בכלל בניגוד לכיוון התנועה. המסקנה המיידית הייתה שהשוטרים שהיו בתוך הניידת לא שרדו אבל בחלוף השעות ואפילו הימים הכל כך מבלבלים בדיסאינפורמציה, התברר גודל הנס הגדול של נהג הרכב זיו ונונו ולוחמת מג"ב יעל גוטליב שהייתה איתו ונפצעה קשה. לפני כחודשיים פגשתי אותה להקלטת העדות שלה בפרק פודקאסט שעלה ב'שדרונט', סיירתי איתה במקום שבו ניצלו חייה ועל אף כי היה נדמה שהחיוך חזר לפניה, היא עדיין נמצאת בסערת רגשות גדולה כפי שהיטיבה לספר גם השבוע. "שנה בדיוק ליום ששינה לי את החיים מקצה לקצה, שנה שאני חייה את השבעה באוקטובר יום יום שעה שעה דקה דקה, שנה שאף אחד לא יצליח להבין את מה שעברתי, שנה שעדיין לא עיקלתי את מה שקרה, שנה שלמה שלימדתי את עצמי הכל מחדש, שנה שהבנתי שנולדתי מחדש, שנה שאני נמצאת בתוך סערת רגשות אחת גדולה תחושות אשמה נוראיות ובעיקר אכזבה ענקית מעצמי שלא יכולתי לתת מעצמי יותר, שנה שעדיין אני מנסה להתמודד עם הטראומה והתקפי חרדה שמיום ליום מתעצמים ומתגברים, סיוטים שכל לילה חוזרים ולא נותנים לך לישון בלילות".

אם יש רגע אחד בבוקר השבעה באוקטובר שבו מדינה שלמה הבינה לראשונה כי ישראל תחת מתקפת מחבלים היה הסרטון שתיעד דניאל פלמדיאלה שמתגורר במעונות הסטודנטים שבמתחם הפרץ סנטר.

עבור השוטרת יעל גוטליב זו הייתה אמורה להיות המשמרת האחרונה שלה לפני חופשת השיחרור שהפכה לסיוט הכי גדול מבחינתה. "המשמרת שלי מתחילה באשקלון, קרוב לבית. משמרת בוקר די רגילה שמתחילה בשעה 6 בבוקר" היא מתארת, "זו הייתה שבת אחרונה לשרות שלי, ביום שני כבר הייתי צריכה לחתום על חפשש לפני שיחרור. באתי בידיעה ש"יאללה משמרת אחרונה", אני לא עושה כלום. אנחנו מגיעים לתחנה באשקלון, יושבים בחדר התדרוכים בשעה 06:20, ואז פתאום בסביבות 06:29 אזעקה ראשונה. לא מבינים איפה זה קשור אבל אתה יודע באשקלון גם התרגלנו שמדי פעם יש ירי ואז אני רואה בטלפונים ובהתראות שזה בכל הארץ. אמרנו טוב קרה פה משהו, אולי היה איזה חיסול? או משהו כזה כי אחרת אין הסבר לכמות ההתראות. מייד עלינו על ציוד וכל אחד יצא עם הצוות שלו לשטח. בהתחלה טיפלנו בזירת נפילה, פינינו פצועים ואזרחים מבניין מגורים שספג פגיעה. תוך כדי אנחנו מקבלים בקשר את פקודת "פרש פלשת" שזה אומר חדירה מהאוויר ומהיבשה. כמגבניקית ששירתה ביד מרדכי אני מכירה את זה מהמון תרגילים אבל אף פעם לא באמת קרה משהו. אני אמרתי שאולי בגלל האזעקות זה לגיטימי וזה משהו רגיל".

גוטליב והשותף שלה מקבלים הנחיה לנסוע לציר זיקים לבצע חסימה משטרתית ליתר ביטחון. "אנחנו מגיעים לשם ולא ממש יודעים שקורה משהו מעבר לאזעקות וטילים" היא משחזרת את הדקות הראשונות של הבוקר. "אחרי בערך דקה שהתמקמנו בזיקים, אומרים לנו בקשר שאיפה שאנחנו נמצאים צריך להגיע רכב ואן גדול עם חמישה מחבלים. אני אומרת "מה הקשר?", לא הבנתי ואז באמת התחלתי לפחד כי בינתיים האזעקות לא פוסקות, אנחנו בשטח פתוח וכל מתפוצץ מעל הראש ואנחנו לא ממש ערוכים לזה".

באותן דקות של בלבול, מגיעה הקריאה לעזרה מתחנת שדרות דקה לפני השעה 7. "הקצינה שהייתה במשמרת בתחנת שדרות, רפ"ק מאלי שושנה מעדכנת בקשר שיש חדירת מחבלים לתחנה. אני אומרת לעצמי בשלב הזה איך זה הגיוני, המחבלים לא עברו אותנו, איך כבר הגיעו לשדרות?. זאת אומרת במחשבה שלי לא מדובר בכלל במחבלים שהגיעו מעזה, אולי מאזור יהודה ושומרון. באותם רגעים זה לא הסתדר לנו בראש כי בחיים לא קרה דבר כזה לפני. אמרתי אולי יש שם שניים-שלושה מחבלים. אחרי כמה דקות מאלי עולה שוב בקשר ואז אנחנו כבר שומעים את קולות הירי. אני והשותף שלי ביקשנו אישור להתנתק משם ולהצטרף לשדרות כי הם ביקשו סיוע. בדרך לשדרות דרך יד מרדכי וכביש 34. בדרך אנחנו רואים מלא רכבים בצד, אנשים שוכבים בצד על הרצפה מהאזעקות. ואז בצומת שדרות נתקלנו בפצוע שכולו מדמם ובאנו לתת לו סיוע, לעזור לו לפני שאנחנו נכנסים ואז שוב עולים בקשר ומעדכנים שיש שוטרים פצועים וחייבים דחוף סיוע. אמרנו שאנחנו מצטערים ומיהרנו לתוך העיר שדרות".

צפו בשחזור של יעל גוטליב בפודקאסט מיוחד של שדרונט

"מבחינתי זו לא הייתה שאלה בכלל אם להתייצב ולהיכנס עם הדחפור לעזה" הוא מסביר תוך שהוא נותן מענה ללקוחות שהחלו לפקוד את העסק הממונע שלו, הטרנד שכבש את עולם האוכל בישראל, "הפודטראק" שבאמצעותו הוא מתפעל את "השניצל של יניב" בשלוש השנים האחרונות. "אני חושב שכל מי שנחשף לגיוס המילואים, ראה התייצבות חסרת תקדים, באמת צבא העם במלוא תפארתו. אני אומנם פטור ממילואים ורק מאריך בכל פעם את ההתנדבות למילואים אבל היה לי חשוב לקחת חלק במשימה הלאומית הכל כך חשובה, במלחמה הכי צודקת לעתיד שלנו פה בשדרות ובכל מקום אחר ברחבי המדינה".

מחבלים ברחוב מתחת לבית

מדמון, נשוי ואב לשני ילדים גדולים, אחד משרת בצה"ל והשנייה בתיכון. הוא גדל בשדרות ואחרי נישואיו עזב את האזור לתקופה ממושכת עד שלפני 12 שנים הרגיש שהגיע הזמן לחזור לכור מחצבתו. "זו לא הייתה החלטה פשוטה אבל בסופו של דבר הגעתי להבנה שאין כמו בבית והבית שלי ושל המשפחה זה בשדרות. לצערי, המציאות הביטחונית הייתה מתעתעת מאוד בשנים האחרונות עד שכידוע היא התפוצצה לכולנו בפנים בשבעה באוקטובר".

עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר, אחרי הרבה שנים כשכיר, בתקופת הקורונה הגיעה ההחלטה שלו לצאת לעצמאות. "כמו רובנו אני חושב, הייתי שכיר בעבודה מסודרת עד תקופת הקורונה" הוא מספר על מה שהוביל אותו לפתוח את פודטראק המזון. " בתקופה הזו שבה ישבנו לא מעט בבית התחלתי לייצר הכנסה מהכנת חלה-שניצל בימי שישי מהבית וזה תפס והתחיל ביקוש. כשהתחלנו לצאת מתקופת הקורונה הגעתי להבנה שאני צריך לעשות את השינוי, לצאת לעצמאות ולהפסיק לעבוד בשביל אחרים. החלטתי להשקיע במה שאני אוהב ורכשתי פודטראק ומאז אני איתו, עובד באירועים מחוץ לעיר, מגיע לפסטיבלים בכל הארץ, איפה שמזמינים אותי אני מגיע לעבוד, מתפרנס מזה ולא פחות חשוב נהנה מאוד לשרת לקוחות ולתת להם ליהנות מהאוכל שלי".

איך הייתה העבודה, הפרנסה?
"מאז הקורונה הייתה לי עבודה די יציבה במשך תקופה ארוכה אבל אז הגיע השבעה באוקטובר ושינה לכולנו את החיים. כמובן שהעסק הפסיק לעבוד מיידית ואני אישית גם התגייסתי למילואים כדי להירתם למערכה הכל כך חשובה לעתיד שלנו במדינה וכמובן בעיר שלנו שדרות".

תחזיר אותנו ליום השבעה באוקטובר?
"בערב החג יצאנו לחגוג בקרית גת אצל המשפחה המורחבת של אישתי. לקראת 5 לפנות בוקר חזרנו הביתה לשדרות, עלינו לישון ואז בשש וחצי התחיל המטח הראשון. אישתי מעירה אותי מתוך שינה ואומרת לי "יניב, תקום, משהו פה לא נראה לי, את מי חיסלנו בלילה שיש כזה מטח". אחרי שהתאפסתי על עצמי והתעוררתי, התחלתי גם לשמוע קולות ירי. אני מתגורר בבניין מגורים באזור שכונת נאות רבין ואי אפשר היה לפספס את זה. מיהרתי להוציא ליתר ביטחון את האקדח מהכספת ויצאתי לכיוון הגינה כדי לראות מה קורה מבלי להיחשף.

מתי אתה מבין שיש חדירת מחבלים?
"אני מתקשר לחבר מהשיטור העירוני, אלעד בוהדנה והוא צועק לי "תישאר בבית, יש מחבלים בתוך העיר, אני על הקורקינט, יורים עליי", בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר כי זה נשמע משהו בלתי נתפס אבל מהר מאוד אני מבין שצריך להזהיר את השכנים שלי שרובם שומרי שבת. עובר בין כולם ומבקש שידליקו טלפונים ושינעלו את עצמם בממ"ד כי יש מחבלים ואני בעצם עדכנתי אם קורה משהו. ככל שחולף הזמן אני מחליט לצאת לפטרל קצת מחוץ לבית וכל הזמן אני שומע את קולות הירי. בשלב מסוים אני מבין שזה ממש קרוב אלינו מעבר לכביש. לקראת השעה 12:00אני שומע כוח של חיילים מגיע לשכונה, צועק להם שאני אזרח חמוש ומתקרב אליהם. אני מחליט לחבור אליהם כדי לעלות אותם לגג של הבניין ומשם להצביע להם היכן המחבלים נמצאים, בדיעבד הסתבר שהם ניסו להיכנס לבית הכנסת ולא הצליחו אז המשיכו בתוך הרחוב שם גם נרצחו שני אזרחים. הכוונתי אותם איפה החוליה נמצאת והם נכנסו איתם להיתקלות שבסופה חוסלו המחבלים".

להניף את הדגל לזכרם של שוטרי שדרות בלב עזה

לאחר יום ארוך ומורט עצבים, במהלכו התנהל הקרב על תחנת המשטרה בשדרות הבינו כולם כי העיר עדיין לא מטוהרת ממחבלים. לכן לדבריו של יניב הוא לא יכול היה לצאת מהעיר ליחידת המילואים. בסופו של דבר, ביום ראשון בבוקר, כשגופות המחבלים עוד היו מוטלות ברחובות העיר הוא עלה על רכבו ויחד עם חבר יצא מהעיר לשירות מילואים.

אני תוהה למה אדם כמוך שסיים את חובתו מחליט להתנדב למילואים. זה לא מובן מאליו?
"קודם כל אני מרגיש עוד צעיר בנפש ובגוף. אני חושב שזה חלק מהסיפור שלנו במדינה. אם אנחנו לא נשרת ולא נשמור על הבית שלנו אף אחד אחר לא יעשה את זה. אני מאוד שמח שחתמתי לפני השבעה באוקטובר על עוד שנתיים מילואים ובדיעבד אני מאוד שמח שעשיתי את זה ולקחתי חלק במערכה הזאת שעוד רחוקה כמובן מסיום".

יניב למי שתוהה משרת במילואים כמנהל עבודה ומפעיל דחפור הצה"לי הפופולארי ה-D9. "אני יכול רק להצדיע לנהגי הדחפור שעבדו ועובדים מאוד קשה בלוחמה סבוכה ברחובות הצפופים של עזה. כאחד שמילא את התפקיד אני יכול לומר לך באחריות שבזכות העבודה שלנו, הלוחמים בשטח הרגישו הרבה יותר בטוחים. לצד זה אני חייב לומר שכל מי שנוהג על דחפור לוקח סיכון חיים כי על אף המיגון של הכלי אנחנו חשופים כל הזמן לירי של נ"ט, לצערי איבדתי חבר ליחידה וכמה חברים שנפצעו"

כמה החשש מלווה אותך בפעם הראשונה בכניסה לעזה?
"אני זוכר שכל הזמן הפחידו אותנו מהכניסה הקרקעית שייהרגו לנו המון חיילים אבל בשלב שאמרו לי "נכנסים לעזה" היה לי ברור שאין ברירה כי חייבים להיכנס פנימה כדי לטפל בטרור. עם כל הצער והכאב שנהרגו לנו חיילים בקרב, לא היה מנוס מכניסה קרקעית כי תקיפה מהאוויר לא מספיקה כדי לגדוע את הטרור. ברמה האישית אני יכול לספר לך שברגע שנכנס לפעילות מניחים את הפחד בצד, לא חושבים על אלא רק על המשימה שצריך לבצע".

ואיך אתה מרגיש ברמה האישית כשזה קורה?
"אני יכול לומר לך שהגעתי למלחמה הזו עם ניסיון, זאת אומרת לא הפעם הראשונה שלי בעזה. בכל הכניסות הקרקעיות שהיו בשנים האחרונות השתתפתי, ב'עופרת יצוקה', ב'צוק איתן' ועכשיו ב'חרבות ברזל'. עם כל החשש שאנחנו בכל רגע יכולים לחטוף ירי נ"ט נכנסנו עם הכלים הכבדים נחושים בכל הכוח לבצע את המשימה כדי לסלול ללוחמים שלנו דרך בטוחה. בנוסף, היה לי ברור שזאת אופרה אחרת מהמבצעים הקודמים כי הם במשך שנים בנו מנהרות ויכולים לצוץ מכל מקום. יש בכלי האדיר הזה מיגון אבל הוא מוגבל כך שיש סיכון גדול. גאה בחברים שלי שפעלו הרבה פעמים כקו ראשון מול המחבלים ונתנו עבודה מדהימה ששינתה המון את המציאות בשטח ונתנה לנו יתרון".

ראיתי באחת התמונות שלך שהנפת את דגל המשטרה בלב עזה. תסביר
"קודם כל, אחרי שתחנת המשטרה נהרסה והשוטרים היקרים שילמו בחייהם זה כאב מאוד גם כתושב המקום שהכיר כל אחד ואחד באופן אישי. חלק מהשוטרים הם תושבי העיר שהייתי פוגש לא מעט באירועים שהיו מתקיימים בעיר. לפני אחת הכניסות שלי לעזה פגשתי חלק משוטרי התחנה וביקשתי להכין לי דגל עם שמות השוטרים שנפלו שאוכל לתלות את זה על הכלי גם לזכור אותם וגם כדי להזכיר לי ולחברים שאנחנו מגיעים למשימה למענם ולמען כל מי ששילם בחייו בשבעה באוקטובר. מבחינתי להניף את הדגל לזכר השוטרים, דגל של מדינת ישראל ושל שדרות במעוזי החמאס זה מסר של עוצמה, להגיע לחורבות בית המלון בשכונת שאטי של מנהיגי החמאס ולהניף את הדגל זה מסר שבא לומר לכל הטרוריסטים שעם כל מה שעשו לנו, אנחנו כאן בגאווה כדי להניף את הדגל שלנו אצלם בבית, כדי לומר שאנחנו לא מפחדים ושבאנו לנצח במלחמה הצודקת הזאת".

אחרי שסיימת את תקופת המילואים, איך אתה פוגש את המציאות ברמה האישית?
"מהרגע שיצאתי מעזה לבית מתחילה התמודדות, אתה פוגש אותה יום יום מול הפרצוף, אין מה לעשות עם זה. הגוף שלי פיזית בבית בשדרות אבל הראש עדיין בעזה ובכל מה שראיתי, הראש בחברים רבים שעדיין נלחמים שם. אני מנסה כמובן לחזור לשפיות אבל כנראה ייקח עוד זמן. כל רעש של מסוק אני כבר יודע אם זה פינוי או תקיפה, כל בום אני יודע מה המשמעות, אפשר לומר שאני כבר מכיר את כל הצלילים של המלחמה".

עד כמה העסק מסייע לך לשכוח מהחוויות של עזה?
"כמובן שאת המקום של השפיות אני מוצא בעסק שנותר מאחור סגור. בשבועות האחרונים אני במאמצים להחזיר את העסק לפעילות שהייתה קודם אבל לצערי אין מספיק כוח קנייה ואני מדשדש לאט לאט אבל לא מרים ידיים. עושה כל מה שצריך כדי לעבוד ולהתפרנס. אני נמצא בקבוצה שנקראת "עסק במדים", חבר'ה שהשתחררו חזרה לעסק שלהם והרבה אנשים טובים מנסים לסייע לקדם ולפרסם כדי להביא עבודה. יש כמובן הרבה אנשים טובים שמבינים את החשיבות מזמינים אותנו לעבודה, יש גם הרבה תורמים שפותחים את הכיס כדי להזמין עבודה".

אני רואה שאתה עובד מחוץ לעיר, יש סיבה מיוחדת?
"אני כמובן רוצה לעבוד יותר בתוך שדרות אבל כרגע בגלל שלא נותנים לי רישיון עסק בתוך העיר אז אני מגיע לפארק ספירים שם יש לי הסדר עם המועצה האזורית שער הנגב. בשדרות התחלתי את התהליך לפני המלחמה כי היו שם החלטות של אגף הרישוי מול העירייה שלא לאשר עד שיתכננו מקום שמיועד לפודטראקים על מנת שיוכלו לעבוד בעיר. נכון להיום אני מצליח לעבוד רק פעם בשבוע בשדרות, בימי שישי בשטח השוק העירוני. אני מקווה שבהמשך גם עיריית שדרות תירתם להקצות מקום ברישיון עם תשלום אגרה על מנת שאני ועוד עסקים דומים נוכל לעבוד להתפרנס".

בכלל, כמה הרשויות תומכות בחייל מילואים שחווה מלחמה ומראות לא פשוטים ומבקש לחזור לשגרת חייו הרגילים?
"אני חושב שצריך לתת עדיפות או להקצות עוד משאבים למשפחות שהבעל או האישה היו במילואים. כל אחד כמוני שהיה בעזה, נחשף לזוועות, ראה דברים שבנאדם שפוי לא היה אמור לראות. האישה והילדים מתמודדים גם עם סיטואציה שבה הם צריכים להתמודד ולראות איך הם מקבלים את הבעל בחזרה מתקופה כזאת לא פשוטה. בפועל כל מי שיצא מהמילואים זוכה לראות פסיכולוגית, קב"ן וכו' אבל מהרגע שאני חוזר לבית מתחילה התמודדות אחרת, אני כבר לא שייך למערכת הביטחון לכן אני מצפה שגם הרשות המקומית אולי תתגייס להקצות תוכניות ומשאבים שייסעו לנו".

איך באמת עושים את המעבר מדי9 להכנת שניצל?
"זה מעבר לא קל, כי פתאום בבוקר אתה שומע את צמד המילים "הותר לפרסום" ולא בא לך לצאת ולפתוח את העסק, זה מאוד מורכב לי אבל אז אני מבין שאנחנו חייבים להמשיך הלאה, עם כמה שזה קשה, להמשיך בשגרה כי אין לנו ברירה אחרת. מבחינתי לבשל, להכין אוכל ללקוחות, לצחוק איתם זה איכשהו עוזר להתמודד ומצליח להשכיח מעט מהחוויות שעברנו בעזה".

השניצל של יניב ימים ב,ג,ד,ה- פארק ספירים בין השעות 11:00 עד 15:00. ימי שישי מ-10:30 עד 15:00 ברחבת השוק העירוני שדרות